בשבוע שעבר פורסם כאן טור שכתבו אנשי 'דרור ישראל' שבו האשימו את הציונות הדתית בהתייוונות. לא פחות.
העילה לכתיבת הטור הייתה "תגובות מטעם דוברים המזוהים עם הציונות הדתית והימין לדו"חות העוני שיצאו בשבועות האחרונים". בתור ציוני דתי שמדבר הרבה נגד ההטעיה של דוחות העוני ונגד כלכלה פופוליסטית בכלל התבקשתי להגיב.
הכותבים טענו כי ראו בביקורת שלי ושל אחרים: "ניצנים של התנכרות לעניים ולחלשים". זו האשמה קשה אך היא נובעת מתוך עיוורון ותפישה ילדותית לפיה כל מי שרואה את הדברים אחרת מהם הוא קר ואכזר.
בניגוד לתפישה זו, לפחות מבחינתי, הביקורת על המתודולוגיה של מדדי העוני לא נבעה מחוסר אמפתיה אלא דווקא מדאגה לעניים. דאגה מהנזק שדו"חות מנופחים גורמים לעניים עצמם. כאשר הדוח מציג 30% מתושבי מדינת ישראל כעניים, גם כאלו שבינם לבין עוני אין שום קשר וגם כאלו שבוחרים לא לעבוד וליפול כמעמסה על הציבור, אז העניים האמתיים נופלים בין הכיסאות. השלב הראשון לפתרון בעיה הוא הגדרה חדה וחותכת שלה - מיהו העני ומדוע הוא עני. אם נתפתה להגדרות מוטעות, סובייקטיביות ומרחיבות של העוני רק כדי להרגיש טוב עם עצמנו התוצאה תהיה מדיניות ממשלתית פופוליסטית, כזו שלא משפרת את מצבו של מי שבאמת זקוק לעזרתנו.
הכותבים שואלים: "האם הציונות הדתית הולכת ומאבדת את הערכים הבסיסיים שביהדות?" התשובה היא לא. הציונות הדתית נמצאת בתהליך של גילוי והבנה אמתית של הערכים הבסיסיים ביהדות. הבנה שבסופה תאפשר יצירת חברה צודקת ונדיבה על פי ערכי היהדות ולא על פי פרשנות קתולית של ערכים אלו. היו תקופות שהציונות הדתית הושפעה מרוח הסוציאליזם הנאיבית ששטפה את המדינה. אבל הסוציאליזם, היא לא רק שיטה שלא עובדת, היא גם מנוגדת לרוח היהדות ומקורה בשנאת העשירים של הנצרות הקתולית. השימוש של הכותבים בביטוי "צדק" שאכן מופיע לא מעט ביהדות הוא הנחת המבוקש. הם החליטו ש"צדק" הוא הצדק החלוקתי של ג'ון רולס, כלומר חלוקה בכפיה של העושר, ושמו אותו בפי הנביאים. אבל הגישה היהודית היא שונה.
את הטור בחרו התוקפים לפתוח במשפט מברכת המזון: "וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלהֵינוּ לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד".לטענתם: " משפט זה מדגיש את הדרישה הבלתי מתפשרת ביהדות לצדק". מוזר. לא הבנתי מה הקשר בין המשפט הספציפי הזה לצדק אבל טוב שהביאו אותו, נחזור אליו בהמשך. אני דווקא הייתי פותח בציטוט מהתורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז). בוודאי שביהדות ישנה דרישה בלתי מתפשרת לצדק אבל מי שקורא את הפסוקים בהקשרם הנכון מבין שמדובר על צדק שבו כולם שווים בפני החוק, צדק שבו לא מכירים פנים במשפט - לא לעשירים אך גם לא לעניים. "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כ"ג).
את הדאגה לעניים התורה לא קושרת לצדק אלא לצדקה.
דווקא המשפט מברכת המזון מייצג היטב את גישת היהדות לנושא. המערכת הסוציאליסטית היא זו שמנסה לשעבד את כולנו למתנת בשר ודם. אנחנו לא מעוניינים בכך. אמר שלמה המלך: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו) ברוח זו פירש הברטנורא את המשנה (אבות ה) "שלי שלך, שלך שלי (כלומר סוציאליסט) - עם הארץ" - "שנהנה ומהנה בשווה, וזהו ישובה של הארץ,אבל אינו יודע קרא דכתיב: 'ושונא מתנות יחיה'. וזהו לשון 'עם הארץ' האמור בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין". אנחנו לא רוצים מתנות ולא רוצים מערכת שמחלקת את העושר מחדש לפי תפיסה מעוותת של צדק. אנחנו לא רוצים את עם הארץ ששולח את ידו לרכוש חברו אלא את החסיד שאומר בנדיבות "שלי שלך אבל בשלך אני לא נוגע. שלך - שלך". אנחנו רוצים מערכת שמעודדת אחריות אישית ועוזרת בעיקר למי שעוזר לעצמו, כמו שאמר הכלי יקר על הפסוק "עזוב תעזוב עימו" (שמות כ"ג): "ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות מלאכה או איזה דבר אחר, אשר בו יכולים להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא צוה ד', כי אם 'עזוב תעזוב עמו'. כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו אז חייב כל איש משפט לסעדו".
סוציאליזם אינו חמלה. סוציאליזם הוא הסרת אחריות מעצמך והעברתה למדינה. היהדות לא מעוניינת בהסרת אחריות זו. "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום" (בבא בתרא י.). מסביר הרב קוק (עין איה על מסכת פאה) שבזכות הסיוע הישיר והבלתי אמצעי לעניים אנחנו כחברה מפתחים מידות טובות של נדיבות וחמלה ואמון, מה שהופך את כולנו לחברה טובה יותר.
בסקר של ה-OECD פורסם בשנת 2014 שרק כ-50% מתושבי מדינת ישראל תורמים לצדקה ורק כ-50% מתנדבים. בהזדמנויות שונות אני נוהג לשאול אנשים מדוע כל כך מעט אנשים תורמים פה לצדקה והתשובה הנפוצה ביותר היא - כי זה תפקידה של המדינה. זהו בדיוק הכשל של הסוציאליזם - הסרת האחריות האישית, הן מהפרט הנותן והן מהפרט המקבל. לסוציאליסט אין אחריות על עצמו ואין לו אחריות על אחרים - לשיטתו זו אחריות המדינה. מהיכן למדינה יש כסף לממש את האחריות הזו? זו כבר לא הבעיה של הסוציאליסט. שתיקח מהעשירים.
הסוציאליזם היא מערכת שאין בה נדיבות ואין בה בושה. זו לא בושה לקבל, כי אין פה חסד אלא "מימוש זכות" ואין דבר מנוגד יותר לרוח היהדות. כך בלשון הרמב"ם: "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל עצמו בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם: חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני. ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ושואבי מים לכנות ועשי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו לחם" (הלכות מתנות עניים י). וכן "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח.).
ערך הצדקה היהודית לא מתייחס לעוני יחסי. כשלאדם יש כדי מחסורו אבל הוא רוצה יותר, כמו שיש לחברו, זה לא עוני אלא צרות עין. זה איסור דאורייתא של "לא תחמוד". אין ביהדות שאיפה לשוויון תוצאתי או לחלוקה מחדש של עושר (ראו ימות המשיח לפי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק). עוני ביהדות הוא חוסר יכולת לרכוש סל צרכים בסיסי. במקרה כזה זוהי בהחלט אחריות החברה לסייע. ז'בוטינסקי קרא לזה 5 הממים, פרידריך האייק הקפיטליסט (השם ישמור!) קרא לזה רשת בטחון. הגמרא הגדירה ששווי הסל הוא 200 זוז (או 50 זוז "עובדים") וההגדרה הכספית עודכנה לאורך הדורות.
ההגדרה הזו מורידה שני סוגים של אנשים - אלו שיש להם די צורכם אבל לא מסתפקים בזה (עניים יחסיים) ואלו שאין להם די צורכם כי הם לא מממשים את כושר ההשתכרות שלהם.
כשמעיינים בביקורתיות בדוח העוני, בולטים בנושא הזה שני מגזרים - הגברים החרדים והנשים הערביות שמרבים לחיות על קצבאות וממעטים לעבוד, ומשם מגיעים הרוב המוחלט של אלו שמוגדרים על פי המדדים כעניים. האם באמת אפשר להשוות אותם לשאר האוכלוסייה שעובדים ומתאמצים לפרנס את עצמם ומשפחתם? כשאדם אומר שאינו מעוניין לעבוד והוא מוכן להסתפק ברמת חיים נמוכה יותר זוהי זכותו המלאה, אבל אל תכניסו אותו להגדרה של עני. אל תעמיסו אותו על הציבור. מה שקורה בסוף זה שכשעני אמתי מגיע לביטוח הלאומי הוא מגיע למערכת חשדנית, מערכת שמנסים לעבוד עליה כל הזמן ולנצל אותה כל הזמן ואז אותו עני נתקל בחומת ביורוקרטיה, מתייאש וחוזר הביתה לעוניו אבל וחפוי ראש.
אם נגדיר נכון מיהו עני ואם נסיר נצלנים מהמערכת נוכל לפנות משאבים ולסייע למי שזקוק לנו באמת במאור פנים ובנדיבות. אם לא נזרוק את כל האחריות על המדינה נוכל לפתח פה עוד ארגונים נפלאים כמו פעמונים ומקימי שמסייעים באמת לעניים על פי מדרגות הצדקה של הרמב"ם ועושים עבודה טובה הרבה יותר מהביטוח הלאומי.
זוהי רוחה האמיתית של הציונות הדתית. רוח של חסד, חרות ואחריות אישית.
אז חברי 'דרור ישראל' היקרים, הסירו דאגה מלבכם. הציונות הדתית לא מתייוונת. הציונות הדתית היא חומלת ורודפת צדק לא פחות מהציבור שלכם. אם תעשו סקר קטן על נותני הצדקה והמתנדבים אני מאמין שתראו שהציונות הדתית מובילה כאן. רק שמה לעשות, יש עוד דרכים להיות חומל ונדיב, גם בלי להיות סוציאליסט, בלי נטייה למהלכים 'חברתיים' פופוליסטים שגורמים יותר נזק מתועלת ועם ראיה מפוכחת של הנתונים ומשמעותם המעשית. ככה זה כשרודפים צדק. ככה הם ערכי היהדות.
הכותב הוא כלכלן, יו"ר עמותת בצדק למדיניות יהודית