"וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלהֵינוּ לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד." משפט זה, הלקוח מברכת המזון, מדגיש את הדרישה הבלתי מתפשרת ביהדות לצדק. כך גם ניתן ללמוד מדברי הנביאים וממנהגים שהשתמרו דורי דורות, ביוצרם אורח חיים המבוסס על קיום מצוות ומכוון למציאות נחיית של עם אשר צדק הוא ייעודו, ומהווה מרכיב באופיו ובתרבותו. הרעיון הציוני, על כל זרמיו וגווניו, חיבר תמיד בין תחיית הלאומיות היהודית לבין דרישה "ליצירת חברה המבוססת על הערכים הנעלים מכל". בין אם היתה זו תפישת תנועת העבודה או "חמשת המ"מים" של ז'בוטינסקי, ו-ודאי ניתן לראות זאת בכתביו של הרצל: "דווקא אלה מבינינו, המוכנים כיום למסור את כל ישותם בעד המדינה היהודית יצטערו אף על צעד אחד שעשו לשם כך, אם יצליחו רק לכונן חברה חדשה ולא גם חברה צודקת וטובה יותר."
העמדות הכלכליות-חברתיות התאצ'ריסטיות, שנדמה כי השתלטו על השיח הציבורי בתוך הימין הדתי סותרות מורשת זו באופן חזיתי. לא די שעמדות אלו, מנוגדות ניגוד מוחלט לתפישה היהודית, למקורות, לדרכם של מנהיגי הדורות הקודמים, עולה בקרבנו החשש לשחיקת החמלה, גם במי שאהבה ל"עמישראל". אנו מבקשים לשאול: האמנם תתכן ערבות לאומית איתנה בלי האמפתיה לעני ולדך? האם תתכן הגשמה של הריבונות הלאומית ללא השאיפה העתיקה לחברת-צדק, הנזעקת על "כי ימוך אחיך"?.
שמענו וקראנו, בכאב, תגובות מטעם דוברים המזוהים עם הציונות הדתית והימין לדו"חות העוני שיצאו בשבועות האחרונים (דוח ארגון "לתת" ודוח הביטוח הלאומי). מעבר לניסיונות לקעקע את אמינותם בצורה לא רצינית, היתה ברובן, לצערנו, הפניית כתף קרה ומקפיאה לאנשים שנמצאים במצבים בלתי אפשריים. ראינו בהן ניצנים של התנכרות לעניים ולחלשים, יחס שהוא זר, בעינינו, לכל מה שיהודי ולכל מה שציוני.
דומה בעינינו שדוברים אלו החלו יונקים ממקורות נוצרים, בעיקר פרוטסטנטים, שהתפתחו יד ביד עם הקפיטליזם הדורסני. את יסודותיה של תפישה זו היטיב לבטא הכומר והכלכלן האנגלי בן המאה ה-19 תומאס מלתוס: "אדם שנולד לעולם שכבר מוחזק בידי אחרים, אם אינו יכול לקבל את מחייתומהוריו שמהם יש לו תביעה צודקת, ואם החברה אינה מעוניינת בעבודתו - אזי איןלו טענה לשום זכות ולו למנת המזון הקטנה ביותר. ולמעשה, אין הצדקה לקיומובמקום שבו הוא נמצא. בסעודה האדירה של הטבע לא נשמר לו מקום. הטבע אומר לולהיעלם, ועליו לבצע צו זה חיש מהר - אלא אם כן הצליח לעורר את חמלתו של אחדמן המוזמנים".
חשוב לזכור כי התפתחות תפישת עולם חדשה זו, נעשית על רקע מציאות בה הפערים בישראל מחריפים, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם נפגעים מהשיטה הכלכלית. לאחרונה התבשרנו כי 1,712,900 נשים, גברים, זקנים וילדים הם עניים; 63.3% מתוכם הם אנשים עובדים; 29,700 דירות חסרות בדיור הציבורי לזכאים; שיעור המיטות לאשפוז בישראל הוא בין הנמוכים במדינות ה-OECD; הממשלה נותנת העדפה ברורה במיסוי להון על חשבון עבודה ויתרה מכך "מסבסדת" את המיסים לעשירים ביותר על ידי מיסים עקיפים בהיקף נרחב; על השירותים לאזרחים מונפת חרב קיצוצים מתמדת; ועובדי קבלן סובלים מפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות כעובדים. אבל אין צורך להעמיק בנתונים, די לפקוח את העיניים ולהסתובב בארץ שרחובותיה מלאו באלו האוספים בקבוקים בפחי אשפה או בדור שלם שעובד קשה אך עדיין לא מצליח "לגמור את החודש". כל אלו תופעות ממשיות מאוד בעיני מי שמרים את ראשו ומתבונן.
תופעות אלו אינן גזירת גורל, אלא תוצאה של מדיניות ברורה בה נוקטות כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל כבר עשורים רבים. היטיב לומר זאת זבולון אורלב מהמפד"ל: "שיעורי העוני במדינת ישראל הם לא מכה משמים ולא גזירת גורל. הממצאים האלה, הנתונים האלה, הם פרי באושים של מדיניות של ממשלות ישראל..תוצאות שהביאו להעשרת העשירים וגרמו מאידך להעמקת העוני ולהרחבתו. זה לא בא במקרה. התוצאות של העוני הן לא הפתעה, הן תוצאה ידועה, ברורה ומכוונת של מדיניות ניאו-ליברלית, שהיא אידיאולוגיה." הימין הדתי אוחז בכוח פוליטי עצום שמשפיע ומעצב את המציאות הישראלית. אך כוח זה אינו מופעל לעולם למען מפוני הבתים משכונות בבת ים או ת"א בעבור בצע כסף, או בעבור העובדים המוחלשים..
הראי"ה קוק ענה בשו"ת לפני קום המדינה את הדברים הבאים: "בארגון הפועל לשם שמירה והגנה על תנאי העבודה, יש משום צדק ויושר ותיקון העולם. ארגון הפועלים יכול בתור בא-כח הפועלים לתבוע לדין גם את נותן העבודה וגם את הפועל, הגורם לזה, שעל ידי עבודה בלתי מאורגנת מביאים נזק ומפסידים ממון לפועלים." איזה מרחק עשתה הציונות הדתית מתפישה זו, תפישת תורה ועבודה, הרואה בהתארגנות עובדים צדק ותיקון עולם, עד למקום בו מוציא פורום קהלת, עוד אחד מהגופים שצמחו בימין ובציונות הדתית, דו"ח שכל הצעתו חיסול העבודה המאורגנת בישראל? תעמולה מסוג זה יש למצוא בביתם של האמורים להיות היריבים הפוליטיים המרים מהוצאת שוקן.
יש שיגיבו למאמר זה, בטענה שלא על המדינה לקיים את הצדק והדאגה לעני המוזכרים כאן, ויסבירו כי זה תפקידה של הקהילה. מעבר להתעלמות ממקורו של אי הצדק הנגרם ע"י המדיניות הכלכלית של מקבלי ההחלטות, זו גישה לא ריבונית, שרואה בקהילה על פרנסיה וגביריה נוסח כתריאליבקה של שלום עליכם, את המסגרת המארגנת של העם היהודי, ממש כמו בגלות. אנו סבורים כי לא יהיה זה נכון להסתגר בדלת אמות מגזריים או לשגות באשליות על קיום קהילה המנותקת מהמציאות החברתית של כלל ישראל. יש לזכור כי העוני והפערים הם תוצאת מדיניות שיש לה אלטרנטיבות.
אם כן איך הגיעה הציונות הדתית לעולם ערכים רפובליקני זה? אולי חלק מהתשובה נמצאת בגורמים כגון "קרן תקווה" או בגופים אחרים - מקורות בעלי אינטרסים זרים, המממנים שורה של פרוייקטים, מכוני מחקר וביטאונים שבונים את רומי כאן בירושלים.
בעבר, סביב תהליכים דומים שקרו בצד השמאלי של החברה הישראלית נהוג היה לבקר את התופעה הזו ולכנותה "אמריקנזיציה". כחניכים בתנועת הנוער העובד והלומד, בשנות ה-90, עברנו כל שנה בחנוכה, פעולה שכותרתה 'האם האמריקניזציה איננה התייוונות מודרנית?'. אנו מתבוננים בחשש ותוהים שמא מתקיים תהליך בציונות הדתית המביא לחיסול החמלה והדאגה לגר, לאלמנה וליתום, ולביטול המחשבה כי המדינה אחראית לאזרחיה. לשיטתנו, רמיסת כבודו של האדם העובד וההתנכרות לחלש היא התייוונות, לא פחות.
נדרש להתמודד איתה רעיונית ולחזור ולהציג את התפישה היהודית "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף-לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" )דברים ט"ז, כ')או כפי שדרש הרש"ר הירש:"צדק צדק תרדוף. הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו… תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות… גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ… ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק".