יתקנו אותי חבריי הירושלמים לשבט, אבל נדמה לי שלא עברה שנת פעילות תמימה בתנועה שלא פגשנו במהלכה בקטע המקסים של הרב סולובייצ'יק על שליחות האדם: "האדם נברא בתור שליח… את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מוגדרת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין רק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם… משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם מילוי שליחותו".
למרות המרכזיות של שיח השליחות, המושג הנשגב שחברי התנועה והמגזר הציוני-דתי מתחנכים לאורו זה שנות דור, נדמה שבשלב המימוש משהו לעתים נעלם. לאידאלים הגדולים שהתחנכנו עליהם - אהבת העם והארץ, חשיבות התורה בחיינו - נוספים ערכים הקודמים להם, כדוגמת פרנסת המשפחה וחינוך הילדים. הם לעתים נמצאים סותרים זה את זה, והטוטליות שבשליחות נעלמת.
לרגל ג' תמוז, יום פטירת הרבי מליובאוויטש, יצאנו בעקבות שליחות חב"ד בארץ ובעולם וניסינו להבין מה מקומה של השליחות במגזר הציוני-דתי. האם היא מוחלטת? האם היא בהכרח צריכה להיות כזאת? האם יש לנו מה ללמוד מחברינו במגזר החב"דניקי?
לנסוע לארץ אחרת?
מפעל השליחות הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים של חסידות חב"ד. הבדיחה מספרת שבכל מקום בעולם אפשר למצוא שני דברים: סניף מקדונלדס ובית חב"ד. אבל מסתבר שלא תמיד המצב היה כזה. "בשנים הראשונות של הרבי כמנהיג החסידות הוא היה צריך לשכנע רבים שמודל השליחות מתאים ונכון", מספר הרב מנחם ברוד, דובר תנועת חב"ד בישראל. "היו הורים שהתנגדו, ולא כולם היו מרוצים מהעובדה שהילד שלהם נוסע למקום רחוק, הסובל מחוסר תנאים בסיסיים. זה היה להם מוזר. במקום שהילד הצעיר, שרק הקים משפחה, יחיה במקום של תורה וחינוך יהודי, הוא נוסע לארץ אחרת? הרבי השקיע הרבה בהסברה שהשליחות טובה גם לזוגות עצמם. הוא נתן הדרכות מפורטות מה לעשות ומה לא, והמפעל הזה התקדם במשך השנים. אחד הדברים שהיו חשובים לרבי הוא שבית חב"ד לא יתבסס על תרומות חיצוניות אלא שהשליח יממן את בית חב"ד שבאחריותו על ידי תושבי המקום. כל שליח נושא בעצמו בעול המימון ועליו לגייס משאבים מקרב אנשי מקומו".
יש אתגרים שגדולים על השליח?
"הגישה היא שקשיים נועדו כדי שנתגבר עליהם ולא כדי שנישבר מהם. למעט במקרים חריגים ביותר, כמו אילוץ של ילד שסובל מבעיה רפואית מיוחדת וצריך טיפול במקום אחר, אין סיטואציה של כישלון. אגב, גבי ורבקי הולצברג הי"ד, השליחים שנרצחו בפיגוע במומביי, הודו, נשארו במקומם למרות מגבלה רפואית של שניים מילדיהם. זו מסירות נפש בלתי נתפסת. המחירים שהשליחים משלמים הם בדידות, ניתוק מההווי החסידי, קשיים בצרכים יום-יומיים כמו אוכל כשר ועוד. יש שליחים שבמשך תקופה ארוכה לא היה להם אפילו מניין, יש מקומות שאין מקווה, יש מקומות שגורמים רפורמיים מנהלים מאבק נגד השליח. זה לא פשוט, ואף על פי כן.
"הראשון ששלח שליחים לבסס את היהדות היה הרש"ב, שתלמידיו הגיעו לגרוזיה. האדמו"ר השישי, הרבי הריי"ץ, שלח שליחים לערי אמריקה, ולפני הסתלקותו דיבר על הצורך לשלוח שליחים גם למרוקו. האדמו"ר השביעי, הרבי מליובאוויטש, מילא את צוואתו ושלח חסידים למרוקו עוד לפני שנתמנה רשמית לאדמו"ר. האדמו"ר השביעי הוא שהציב את מפעל השליחות בקדמה והביא אותו לממדים העצומים שלו בימים אלו".
ירידה בהתעניינות
גם הציונות הדתית מתפארת בארגוני שליחות עולמיים, כדוגמת "תורה מציון" ו"בני עקיבא העולמית", המוציאים מדי שנה בשנה שליחים העובדים בגזרה החינוכית-תורנית בכל מיני מקומות בעולם.
אמונה בילינקי הייתה שליחה של תנועת בני עקיבא העולמית במשך שנה אחת באוסלו, נורווגיה. היום היא אחראית גיוס שליחים צעירים בתנועה, ומספרת על קושי במציאת זוגות חדשים. "יש המון מה לעשות בעולם. אנחנו שוכחים שיותר מ-50% מהיהודים אינם חיים במדינת ישראל, ומתעסקים בעיקר בבועה של עצמנו. נכון, לא פשוט לעצור את החיים ולטוס למדינה אחרת, הרחק מהמשפחה ומהחברים. קשה לשכנע אנשים לתרום עוד שנה אחת לעשייה למען הכלל. השליחות היא תרומה עצומה, אבל חשוב לדעת שהיא גם עוזרת המון להתפתחות אישית ומקצועית. זה אתגר שאנחנו צריכים לקבל עלינו".
עוד אפשר לדבר בשפה של שליחות, הקרבה למען העם? אנשים משתכנעים משיח כזה?
"עדיין מותר לדבר בשפה ערכית, בהחלט. יש גופים שמגייסים שליחים דרך שפה לא אידאולוגית, 'מה יצא לי מזה', אבל אנחנו מאמינים בערכים. אנחנו מחפשים אנשים עם אש בעיניים שרוצים לתרום, ולצערי ככל שהזמן עובר מדובר בזן נדיר. יש מגמה מסוימת של ירידה בהתעניינות. יש המון סניפים ברחבי העולם שמחפשים שליחים, ופשוט אין לנו שליחים לתת להם".
עם כל הדמיון שבין תנועת חב"ד והציונות הדתית, דפוסי השליחות של השניים שונים במרכזיות של השליח ובמטרת שליחותו. "חלק עיקרי מאוד באג'נדה של בני עקיבא הוא לבנות מנהיגות מקומית צעירה. חשוב לנו שהשליח לא יהיה אדם שהכול מתנהל סביבו אלא שהוא יעבוד בשיתוף עם הקהילה. אנחנו מגדלים את המנהיגים הבאים של יהדות הגולה, ולכן חשוב שנישאר במובן מסוים מאחורי הקלעים. אנחנו לא מעבירים להם שיעורים כל היום אלא בונים פעילויות יחד. כמו כן בהשוואה לשליחות החב"דניקית העולמית השליחות שלנו מוגבלת בזמן, והארוכה ביותר לא עולה על ארבע שנים. הסיבה לכך היא שאנחנו מאמינים במרכזיות של ארץ ישראל ומדינת ישראל, אנחנו מדברים על עלייה ומחנכים אליה בפועל. אם יש שליח שנשאר בחו"ל יותר מדי, התנועה מתנערת ממנו.
"למרות שהם לא ציונים, יש משהו מרשים מאוד בדפוס השליחות החב"די; המסירות שלהם יוצאת דופן. אם תשאל חב"דניק כמה זמן הוא מתכנן להישאר, התשובה תהיה זהה - עד שיבוא המשיח. הם נשארים באש ובמים. הם מובילים תהליכים ארוכים בקהילה. אני מקווה שבשנים הבאות בעזרת השם העניין של שליחות ייכנס יותר למודעות של הציונות הדתית, ונראה שהנושא נשאר על סדר היום הציבורי".
חינוך הילדים
כשמדברים על שליחות, מחשבות של רבים נודדות למקומות אקזוטיים כמו מדינות נחשלות באפריקה. הרב משה בלוי, שליח הרבי למועצה האזורית הערבה התיכונה, מספר על אתגרים של שליח במדבר הארץ ישראלי. "כשהגעתי ליישוב ספיר לפני שש עשרה שנה היה רק בית כנסת אחד בכל קבוצת היישובים בסביבה", נזכר הרב בלוי. "האוכלוסייה מאוד לא דתית. ברבים מהבתים לא היו מזוזות. הערים הקרובות ביותר הן באר שבע ואילת, שתיהן במרחק שעתיים נסיעה. מדבר רוחני אבל גם מדבר ממשי. על כל שרוך נעל שנקרע צריך לנסוע כמה שעות כדי לתקן. מלבד צרכנייה עם מוצרים בסיסיים אין כאן ציוויליזציה במקום".
אחד הקשיים הגדולים ביותר שניצבו בפני בני הזוג בלוי היה חינוך הילדים. "יש לנו אחד עשר ילדים בלי עין הרע, בני חצי שנה עד שבע עשרה. כשהגענו לא היו מסגרות חינוכיות מתאימות באזור. אחד הבנים נסע בכל יום לבית הספר הדתי באילת, שעתיים פלוס לכל כיוון. חלק מילדיי גדלו אצל סבא וסבתא בקריית מלאכי. היום יש לחב"ד רשת של בתי ספר וירטואליים, וילדיי לומדים שם עם ילדי שליחים מכל העולם, אבל זה עדיין לא מספיק. אם יש משהו שבאמת קשה לנו בשליחות הזו, זה הסיפור של הילדים".
היו רגעים של שבר, מחשבות על עזיבה?
"לא היו מחשבות לעזוב. אלו לא מחשבות שעוברות בראש של שליח של הרבי. בשפה של הרבי אין אחורה, יש רק קדימה. כשיש נפילות וקשיים לא צריך להתייאש אלא להתגבר עוד יותר. חשוב להבין שבשליחות אין בחירה. אני לא יכול להגיד לך שבחרתי להגיע לפה. זה מה שה' זימן לי, וגם אם היה מזמן לי להיות שליח בטוקיו הייתי הולך בשמחה. מה' מצעדי גבר. לכל מקום האתגר שלו, ולשליח בחברון יש מסירות נפש בדיוק כמו לשליח בהונגריה".
לצאת מאזור הנוחות
השליחות פוגשת את המגזר הדתי-לאומי במישורים רבים, בגרעינים התורניים ההולכים וגדלים וגם במיזם ייחודי המאויש בלעדית על ידי חברי תנועת בני עקיבא: מיזם של"ף - שמיניסטים לעיירות פיתוח - שמוקדי הפעילות שלו פזורים במדינת ישראל. במסגרת המיזם עוזבים תלמידי יב את מוסדות החינוך שלמדו בהם ועוברים לשנה אחת לגור בעיירת פיתוח וללמוד בתיכון הדתי המקומי.
"הרציונל שמאחורי השל"ף הוא ההבנה שהחינוך הדתי-לאומי של ישיבות ואולפנות הוא חינוך אליטיסטי לעומת המקיפים הדתיים", פותח ליאור ארנון, רכז של"ף של תנועת בני עקיבא. "יש נתק בין קבוצות שונות, ששתיהן חוסות תחת ההגדרה של 'ציונות דתית'. המפגש נועד להעצים ולהפרות את שני הצדדים. מה נחשב הצלחה? יש מעט פרמטרים שאפשר ממש למדוד, כמו נכונות לגיוס משמעותי והצלחה בלימודים, אבל זה בעיקר עצם המפגש, שבחור דוס בכיפה יהיה חבר של בחור מהתיכון המקומי, זו ההשפעה המשמעותית ביותר".
המטרה נעלה, התוצאות מעודדות, בתי הספר המקומיים מרוצים ובוגרי התכנית מספרים רק דברים טובים. איפה הבעיה? ניחשתם נכון- גיוס משתתפים חדשים. ליאור: "מוסדות לימודים מהציונות הדתית אינם מאפשרים לנו להיכנס אליהם ולהסביר לחבר'ה על התכנית. במקום לשלוח אלינו תלמידים בשמחה הם חושבים על ההפסד הפרטי שלהם, מבטיחים לתלמידים שאם יעזבו זה יהיה לרעתם ותעודת הבגרות שלהם תיפגע, מה שלא נכון, אגב. הישיבות והאולפנות רוצים לראות את התלמיד מסיים, מחייך בתמונת המחזור. מעבר לזה, התלמידים שווים לבית הספר כסף בדמות תקציבים ממשרד החינוך, וכל תלמיד שעוזב למקום אחר לוקח אתו את התקציבים האלה למקום הלימודים החדש.
בפועל החבר'ה אינם נפגעים מהתכנית. בוגרי של"ף מוציאים תעודת בגרות טובה יותר, מתחזקים מבחינה ערכית ומבחינה דתית כאחד. יש לנו ביקוש מטורף לשל"פים - מצד בתי הספר, כמובן. היום יש שמונה גרעינים פעילים, ועוד 23 בתי ספר שהגישו בקשה לשל"פים ונענו בשלילה מחוסר משתתפים. הגיוס קשה מאוד. אנחנו אוהבים לדבר בסניפים על ערכים ואידאלים, אבל בסופו של דבר אנחנו נבחנים במעשים. אני עצמי בוגר של"ף, אני מכיר את הקשיים ועדיין חושב שזו החלטה משמעותית ונפלאה".
אדם שעוזב את השכונה ואת החברים בכיתה י"ב מפספס את ההכתרה, את האווירה.
"גם אדם שנשאר באותה מסגרת מוותר על משהו. בחירה אחת היא ויתור על בחירה אחרת. כשאתה נשאר באזור הנוחות ולא יוצא לשל"ף אתה מפספס אתגר משמעותי. עם ישראל מפסיד, התיכונים הדתיים מפסידים. לבני עקיבא יש 5,000 בני נוער בכל שנתון; אין סיבה שלא יהיו 200 חבר'ה בשנה שבאים לשל"ף. האמת היא שגם אם היו 500 עדיין היה לי איפה לשים אותם. רק שיבואו".
תהליכיות
למול האמירות הקשות על חוסר שליחות במגזר הציוני-דתי יש מי שמבקש להכניס את הדברים לפרופורציות: "בשליחות החב"דניקית יש מסירות נפש שאין כדוגמתה. כאשר הם רואים משימה מול עיניהם היא בראש הרשימה. עם זאת גם במגזר הציוני-דתי נעשות שליחויות יוצאות דופן; יש נשות קבע שאינן רואות את בעליהן ימים ולילות, מגדלות את הילדים כמעט לבד. הגרעינים התורניים מתפתחים בכל רחבי הארץ וההתיישבות ביהודה ושומרון לצד הסיכונים הביטחוניים שבה אינה מובנת מאליה", אומרת ספיר כהן, רכזת לשעבר בגרעין תורני במרכז הארץ. "יש שיגידו שבמגזר שלנו אנשים מוכנים לשלם מחיר כבד פחות, אני מכירה פעילי גרעין שלא הסכימו לשלוח את הילדים למוסדות חינוך מסוימים בעיר מפני שהמקום אינו תורני דיו, וגם בשליחות העולמית יש מי שמתעניינים קודם כול בשכר, אבל האם זה נורא כל כך? האם כל שליחות חייבת להיות במחיר של עוני, פילוג משפחתי או של מחיר חינוכי כבד? מה גם שאי-אפשר למדוד את האחוזים של השליחויות בכל מגזר, איך מודדים כמה אנשים מכל מגזר נותנים את כל כולם למען השליחות? בעיקר חשוב לזכור שהערכים והחינוך של שני המגזרים שונים זה מזה, וזה משפיע על אופי השליחות עצמה".
כל יהודי - שליח
לצד השוני בתפיסות הרוחניות בין שני המגזרים והאופי השוני בשליחות בכל מגזר, נראה שעל דבר אחד ההסכמה והשותפות היא ברורה: "שליחות היא תפיסת עולם כללית המונחלת כבר מהגיל הרך", אומר הרב מנחם ברוד. "האמירה היא: אתה לא חי בשביל עצמך. אתה שליח של הקב"ה בעולם הזה וצריך לעשות מה שהקב"ה מצפה ממך. במובן הזה שני אנשים יכולים לעבוד באותה עבודה, אבל אצל האחד זה מגיע מתוך דאגה לפרנסה ואצל האחר זה מגיע מתוך שליחות. השליח מנסה להביא את הסובבים אותו להיות קרובים יותר לקב"ה. במובן הזה עבודה של שליח בתאילנד שונה מאוד מעבודה של שליח בביתר עילית. זה עוסק בהנחלת יהדות בסיסית וזה עוסק בהפצת חסידות, אבל שניהם מונעים משליחות. לא צריך לטוס לאיזה מקום נידח בעולם כדי להיות שליח. כל יהודי, בכל סיטואציה, הוא שליח".
הכתבה היא מתוך עיתון זרעים של בני עקיבא שיופץ בשבת הקרובה בבתי הכנסת (עורכת: יעל רון)