הדגלים שהנפנו ואינם

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, אבל סדר העדיפויות בדרך כלל משתנה ואיתו האג‘נדה החברתית והכיוונים אליהם צועדת הציונות הדתית. אתגרי העבר נראים היום ”פאסה“, חלקם עוד נותרו עמנו, אך אחרים נזנחו להם בצדי דרכיה של ההיסטוריה, מעלים אבק ומתארים הלכי רוח שהיו ואינם. לכבוד יום העצמאות ה-65 למדינת ישראל, נזכרנו בכמה דגלים שהנפנו בגאווה - עד שוויתרנו.

הטובים לתקשורת?

קריאתו המפורסמת של אורי אורבך (שר הגימלאים, בשבילכם) לצעירי הציונות הדתית, להתגייס ולהשפיע על אמצעי התקשורת הכלליים בישראל, לא נפלה על אוזניים ערלות. מאז טבע אורבך את הסיסמה המוצלחת, חזינו בלא מעט ”כוכבים“ דתיים שהצטרפו לשורות הברנז‘ה.

המיקרופון נותר מיותם, אולפן רדיו (צילום: Ross Murray-cc-b-nd)

מקובי אריאלי ועד סיון רהב-מאיר ובעלה ידידיה, עד לאמילי עמרוסי ושרה ב“ק ואראל סג“ל וכמובן עמית סגל, חנוך דאום וקלמן ליבסקינד - הדתיים הצליחו להעפיל מעלה מעלה אל הקוקפיטים של אמצעי התקשורת הגדולים בישראל, ולא רק כעלי תאנה. השפעתם הייתה מבורכת, ולא רק כ“דתיי מחמד“ אלא כמי שהצליחו להשפיע על סדר היום הציבורי, להוסיף גוון אחר למרקע הטלוויזיוני - לעשות, אם תרצו, ”תקשורת אחרת“.

אלא שהגל הגדול של הדתיים שהצליחו לשטוף את אמצעי התקשורת ולהתברג בברנז‘ה - כבר עבר אותנו. הראשון להצביע על המגמה המשתנה היה עמית סגל, הכתב הפוליטי והסרוג של ערוץ 2, שהשתתף בועידת ”בני עקיבא“ האחרונה וקרא לצעירים הדתיים לחזור אל המיקרופונים והמקלדות. במכללות ובאוניברסיטאות יש פחות ופחות דתיות ודתיים שרוצים ”ללכת בגדול“ על ערוץ 2 או ”ידיעות אחרונות“, אולי כי מה שהיה נתפס פעם כחלוציות - הפך די במהרה למקצוע נוסף, בתעשייה מקרטעת, במשכורות נמוכות ותוך תשלום מחירים גבוהים על חשבון אורח החיים הדתי.

בדד, קובי אריאלי (צילום: ברי כצנלסון)

ואולי זו בסך הכל התקשורת המגזרית שצוברת תאוצה, על חשבון התקשורת החילונית.

”התו החברתי“

זוכרים את הצעירים הדתיים ששטפו את רחובות הערים המרכזיות בישראל והציעו למסעדות ולבתי עסק לקבל את ”התו החברתי“? אז זהו, שחוץ מכמה פלאפליות מאובקות עם סטיקרים של ”הליכוד“ ממערכת הבחירות של 1996, כמעט ולא תמצאו את הבשורה החברתית הגדולה של הציונות הדתית, שגוועה טרם זמנה - וחבל.

”התו החברתי“ הינו למיזם הדגל של תנועת הצדק החברתי ”במעגלי צדק“, הרבה לפני שדפני ליף זיהתה את הפוטנציאל של עזרה לחלשים וצדק לכל. באמצעות התו, ניסו בארגון לשווק לציבור הרחב ”תעודת כשרות חברתית“ למסעדות ולבתי קפה - ולהצביע על מקומות הנגישים לנכים, המכבדים את זכויות העובדים, דואגים לשעות העבודה שלהם, למשכורת תקינה, לחופשות בזמנן ולארוחות בעתן. הרעיון יצא לדרך ב-2004 וסחף אחריו המונים בציונות הדתית, שהתנפלו על הרעיון כמוצאי שלל רב.

אלא שהצלחתו של ”התו החברתי“ התמקדה בעיקר בירושלים, בכ-140 בתי עסק שזכו לאישור החברתי, ועוד כמה מקומות ספציפיים בעיר באר שבע. רק מספר עסקים בודדים הסכימו להשקיע עשרות אלפי שקלים בהנגשת העסק לנכים, או להיפרד לשלום מהעובדים הזרים שמקבלים שקלים בודדים על עבודתם השחורה במטבח.

למצער, ”התו החברתי“ הוכיח אי אם אין לבתי העסק סיבה כלכלית מוצדקת להשקיע ממון רב בשיפוץ או בתנאי העובדים - הרי שאין סיבה לנהוג אחרת. הציבור הרחב לא הדיר רגליו ממקומות שלא זכו להשגחת ”התו החברתי“, המעסיקים לא התרגשו מהרעיון - והעסק לא התקדם לשום מקום. לנו נדמה כי אם הרבנות הראשית תחייב בתי עסק גם בנגישות לנכים ובאחריות סוציאלית על מנת לקבל את תעודת הכשרות הנכספת, המצב אולי יראה אחרת.

קיבוצים דתיים

מתי שמעתם בפעם האחרונה על קבוצת צעירים מהציונות הדתית שמתנדבת לשנת שירות באחד הקיבוצים הדתיים הפועלים בישראל? או, אולי, על זוג צעיר שרוצה להצטרף לאחד מ-23 הקיבוצים הדתיים הפרוסים בכל רחבי הארץ? אנחנו מניחים שלא. תנועת הקיבוץ הדתי, שסחפה אחריה לא מעט מטובי בניה ובנותיה של הציונות הדתית, פינתה דרך של כבוד לגרעינים התורניים - ונותרה מאחור עם חדרי אוכל וקלנועיות.

מחקרים מצביעים על לא מעט סיבות, אך אנו לא נלאה אתכם בנתונים לכבוד יום עצמאותנו. המגמה הברורה המסתמנת היא אחת: הצעירים הדתיים פונים לגרעינים תורניים ביישובים מעורבים או להתיישבות ביהודה ושומרון - מעדיפים את הדרך הקפיטליסטית, או הסמי-סוציאליסטית, על פני הקיבוצים.

הקיבוץ הדתי, כבר פאסה? (צילום: אתר ישיבת הקיבוץ הדתי)

ואם כבר מדברים על דגל שזנחנו, אולי כדאי להציץ במפת התפלגות המצביעים בבחירות האחרונות לכנסת. אלו ילמדו אתכם כי הקיבוצים הדתיים שנחשבו לחוד החנית של השמאל הדתי בישראל, שברו ברובם ימינה - ונטמעו ביתר האוכלוסייה הכללית. כן, כן, אפילו הם הצביעו לבנט. סגירת הישיבה הכה-ייחודית בקיבוץ עין צורים, הייתה אולי אחד המסמרים האחרונים שנתקעו באידיאולוגיה של הקיבוץ הדתי בישראל - מורשת ודרך שממשיכה לשאת, בעמל רב, ישיבת מעלה גלבוע.

פנימיות

ההורים שלנו לא חלמו על לימודים שלא במסגרת פנימייה, אבל החינוך הציוני דתי צעד הרחק משם, כשיותר ויותר מוסדות חינוך מוותרים על פנימייה ומתמקדים בלימודים שמתחילים השכם בבוקר ומסתיימים קצת אחרי התיכונים החילונים.

נוטשים את הפנימיות, עוזבים את מיטות הקומותיים. הפנימייה בכפר הרא"ה (צילום: מיכאל יעקובסון, ויקיפדיה העברית)

החוויה הפנימיתית, ללא ספק, היא אחד מפרקי ההיסטוריה החשובים של החברה הציונית דתית. לא מעט מההווי המגזרי נרקם בין חדרים מתפוררים למיטות רעועות, בין מסדרונות שמזכירים בתי חולים מתקופת המנדט הבריטי לבין חדרי אוכל עם ביצים קשות ועגבניות שטופות. יש יאמרו שדווקא הילדים אשמים: הרי הם מפונקים וצמודים לאייפד! אנחנו טוענים שדווקא ההורים הבינו כי לא כדאי להם לוותר על השנים היפות עם הילדים בסלון (למרות שאת רוב הזמן הם מבלים מול המחשבטלוויזיה).

כשרות הרבנות

אפשר להאשים את הזרם החרד“לי בציונות הדתית, אבל אנחנו חושבים שמדובר בתופעה מגזרית כוללת, שהולכת ותופסת תאוצה משני הכיוונים. יותר ויותר ”סרוגים“ מעדיפים לזנוח את תעודת הכשרות של הרבנות וללכת לאחד משני הכיוונים המרכזיים: לסמוך על בעל העסק כי ”הכל כשר“ ולוותר על התעודה המודפסת (כי הכל הרי מושחת!!!), או להחליט שלא לוותר על מהדרין בלבד - ולא גרם אחד פחות.

תופעת המלקחיים הזו מעידה יותר מכל על מצבה העגום של הרבנות הראשית. בעוד החילונים מעולם לא ”ספרו“ את תעודות הכשרות, והחרדים מאז ומתמיד העדיפו להסתופף בצילם של הבד“צים, היו אלה הציונים הדתיים (אנחנו, כן) שהצדיעו לנייר המנויילן והחתום וסעדו את לבם בכל מקום ובכל זמן, ובלבד והרב המקומי חתם על הנייר.

תעודת כשרות. מאוד נוח לעיטוף דגים (צילום: פרטי)

אלא שבירושלים הולכת ומתהווה מציאות אחרת, במסגרתה דתיים רבים מוכנים (ללא חשש נקיפות מצפון) לשבת במקומות לא כשרים, חסרי תעודה, אך כאלו המגדירים עצמם ככשרים. בעלי אותם עסקים מוכנים להישבע בהוריהם כי המטבח כשר ומבוסס על מוצרים כשרים בלבד, וכי הסכו“ם נפרד לחלוטין - והדברים יתקבלו באוזני שומעיהם. לא מעט מקומות בירושלים עושים זאת כבר היום, ומסתמן כי התופעה הזו רק תלך ותתעצם, למגינת לבו של אגף הכשרות הארצי (שמנסה, בקושי, למנוע את התופעה המתעצמת).

לנו ברורה עובדה אחת: הרבנות הראשית צריכה לאמץ סטנדרטים אחרים כדי להצליח לפנות אל כלל הקהלים - ולהשיב את אמון הציבור בתעודת הכשרות, לפני שיעטפו בה דגים.

אחדות המחנה

לא נעים לנו לבאס לכם את אווירת החג (אגב, זו אולי הזדמנות לקום ולעזור לדוד לנפנף על המנגל), אבל מי שמאמין בציונות דתית שלמה ומאוחדת - חי בסרט בורקס. הציונות הדתית כשם כולל למגזר אחד, יחיד ומיוחד - מתה. יהי זכרה ברוך. תחת הכיפות הסרוגות מתכנסים היום תתי-מגזרים שהפכו והופכים לזרמים מרכזיים ויציבים בזכות עצמם, שהמשותף להם מתמצה בשלוש תפילות ביום ואמירת הלל ביום העצמאות.

כבר לא מקשה אחת (צילום: יחצ)

הרי מה הקשר בין הרב דב ליאור לרב בני לאו, בין התפילות בישיבת ”שבי חברון“ לתפילות ב“יקר“? אי אפשר להכניס תחת אותה קטגוריה את ”בשבע“, ”מוצש“ או ”מעייני הישועה“? מרחק שנות אור מפריד בין ישיבות שונות שהיו פעם חלק ממגזר אחד, בין רבנים ”סרוגים“ (מזוקנים יותר או פחות) שלא מצליחים למצוא ביניהם שפה משותפת, בין מי שמאמין בכל מאודו בשירות צבאי, לבין מי שכבר זנחו אחריהם את המדים הירוקים לטובת פרק שירות מקוצרר למען אוהלה של תורה. כל אלו יגידו שהם ציונים דתיים, אך לא יזהו מרכיבים משמעותיים המשייכים אותם לאותה ספינת דגל.

אם לא נשים לב, המגזר הגדול שלנו עוד עלול להתפרק לנו בין הידיים. לא מעט תנועות בהיסטוריה עלו בקול תרועה, ולבסוף דשדשו ונעלמו אל בין ספרי ההיסטוריה, או התפרקו לתתי קבוצות שבקושי אפשר למצוא את הדבר השווה שביניהם. יום העצמאות, כמו יום ההולדת, הוא גם הזדמנות מצויינת לחשבון נפש - כי בסופו של דבר הטוב שבמגזר עולה עשרת מונים על כל חסרונותיו.