הרוג בשנה בממוצע ב- 25 השנים האחרונות, זהו מחיר הדמים של הציר המערבי של הר חברון עליו נמצאים בין השאר היישובים עתניאל ובית חג"י שנאלצו ללמוד לחיות בצל הטרור והשכול. באורח נס, מצליחים היישובים להתפתח, לגדול ולבנות עוד ועוד בתים בצד מוסדות חינוך מפוארים וחיי קהילה עשירים. עם זאת, אחת לכמה שנים, נאלצים תושבי היישוב ללוות חברים אל הקבר ולנסות להשתקם ולהמשיך הלאה. לא כל ההרוגים הם תושבי הישובים ובכל זאת ההשפעה על תחושת הביטחון האישי, על שגרת היומיום ועל הילדים היא משמעותית. ולא דיברנו על המשפחות.
השאלה הנשאלת ביותר בשבילים היא: מה עושים? התשובה הציונית הקלאסית היא "להמשיך הלאה", עוד דונם ועוד עז, להמשיך להביא משפחות ולבסס את האחיזה. זה ימנע את הפיגוע הבא? ברור שלא, זה רק אמור לגרום לזה שהטרור לא ינצח. חושבים שנלך מפה? להיפך, אנחנו נשארים בכל הכוח, על אפכם וחמתכם. העמדה הזו מבוססת על הנחה שמטרת הערבים היא שנחזור לקו הירוק ולא, למשל, שהם סתם רוצים לראות יהודים מתים בכל מקום שהוא.
לכן, נולדה התגובה האוטומטית אחרי פיגועים: דרישה מראש הממשלה לבנות עוד מאות יחידות דיור בשטחים. הוא מכיר היטב את המשחק, ראש הממשלה, ומיד מוציא הודעה על מכרז כלשהו שכבר אושר מזמן בפיגוע קודם, מקבל כותרת בערוץ 7, חוטף אש ב- Ynet וזהו. אפילו אם נקבל את ההנחה שבנייה היא תגובה הולמת אפשר לעשות יותר מאשר לדבר ולדבר ולדבר על דירות במעלה אדומים. בינתיים זה הפוך - הבנייה הערבית נמשכת באין מפריע ופרגולה שהקימו יהודים ליד קרית ארבע לזכר חיילים שנרצחו נהרסת ע"י הצבא.
האמנם אין מה לעשות חוץ מזה? ברור שיש: פעילות תקיפה יותר נגד מחבלים ומשפחותיהם, ענישה קולקטיבית, פגיעה במרקם החיים והכלכלה של הערבים, גירוש חמולות מועדות לטרור, סגירת תחנות שידור ומסגדים מסיתים, חסימת צירי תנועה לתנועת ערבים. יש עוד דרכים שאולי לא יזכו לפרגון ב'הארץ', אבל לא יכול להיות שצה"ל הגדול והחזק לא מסוגל למנוע מילד בן 17 לקפוץ מעל גדר ולרצוח ילדה במיטתה. לא מתקבל על הדעת שכביש בו נרצחו בשנים האחרונות כ- 15 איש לא יקבל טיפול מיוחד, מחוץ לקופסא. אלא מה? יש דרג מדיני שמונע ממנו? אז צריך להפעיל לחץ כבד על הדרג המדיני, בעיקר כשמדובר בממשלת ימין בה חברים אלו שאנחנו בחרנו, כדי לשנות את המדיניות. כשממשלה מרגישה שמעמדה בטוח, זו הסכנה הגדולה ביותר. אם מותר לערער קואליציה בגלל ענייני קבינט על השתוללות של מחבלים לא כל שכן.
עוד בעיה: במקביל לתגובה האוטומטית בנושא הבניה, תמיד מצטרפת האמירה בסגנון: "אנחנו סומכים על צה"ל שיודע מה לעשות, הם אנשי המקצוע" (ציטוט כמעט מילה במילה ששמעתי בימים האחרונים מאחד הבכירים ביו"ש). האמירה הזו, החנפנית בעיני, מתעלמת מהעובדה שבצה"ל יש לא מעט קצינים שלחלוטין לא מחוברים לנושא ההתיישבות ביהודה ושומרון, חלקם אף רואים בה נטל (כפי שהם עצמם אומרים כשהם פושטים מדים ומצטרפים לפוליטיקה) ומתארים לעצמם שמדובר במציאות זמנית ובעתיד לא יהיו יישובים יהודיים במרחב הזה. נצרף לזה שדיסקט אוסלו, על כל אשליותיו, טרם יצא מהכונן הצבאי וקיבלנו הכלה והנמכת להבות במקום טיפול שורש.
ברור לי שהצבא לא מקבל החלטות גדולות לבד ויש גם דרג מדיני ובכל זאת, במרחב האפשרויות שעומדות לרשותם, יש עוד הרבה מה לעשות. כך לדוגמא: אם יש החלטה על חסימת ציר מסוים אבל הוא נחסם בצורה לא מקצועית שמאפשרת לרכבים לעבור מימינו ומשמאלו ללא כל בעיה (כפי שראיתי השבוע בכמה מקומות), הדרג בשטח כשל. אנחנו כאזרחים צריכים להציב דרישה ברורה למי שאחראי על בטחוננו באופן ישיר או עקיף - אנחנו בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום, תדאגו לזה.
המשוואה הנוראה הזו כאילו החיים ביהודה ושומרון חייבים להיות מלווים בקרבן אדם מידי פעם, חייבת להיפסק. אסור לנו לקבל את זה כגזרה משמים.
הכותב הוא תושב בית חג"י שבהר חברון