בשעות האחרונות חפו ראשי כולנו למשמע פסק דינו של הרב אלון. אין זה יום קל לא לרב עצמו, בוודאי לא למשפחתו אך גם לא למי שהעמיד עצמו בצדו השני של המתרס. אינני מעוניין או יכול להוסיף דבר על שכבר נאמר ונכתב בנוגע לפרשה מסוימת זו, אולם אבקש להאיר נקודה חשובה ביותר שעולה אגב אורחא, ולמעשה לא כל כך "אגב".
האם ביכולתו של בית המשפט לשכנע את הצדדים בפסיקתו ולמצער לשכנע אותנו כציבור כי הכרעת בית המשפט היא ואין בלתה נציגת האמת? האם זיכוי של הרב אלון היה גורם למתנגדיו לחבק אותו מחדש, האם הרשעתו בפועל תגרום להתרחקות חסידיו ממנו? כנראה שלא. בית המשפט איבד לחלוטין את סמכותו בעיני הציבור לקבוע מהי האמת והאם מי שיצא מדלתות בית המשפט "אשם" או "זכאי" הוא באמת כזה, וממילא אנחנו גם מרשים לעצמנו להמשיך להאשים את הזכאים ולזכות את האשמים.
אינני מאחל לאף אדם שיקלע להליך משפטי, קו"ח שלא להליך פלילי, ואם כבר נקלע, אמליץ לו בכל לשון לנסות ולהגיע לפשרה הגיונית. דא עקא שפעמים רבות צד לדיון משפטי, במיוחד כשמדובר בנאשם, מעדיף "ללכת עד הסוף" רק כדי "להוציא את האמת והצדק לאור" ו"להוכיח את חפותו אחת ולתמיד". הבעיה האורבת לנאשם בהליך פלילי היא שאין שוויון בין זיכוי והרשעה, לא בעיני הציבור ולא בעיני החוק. בעוד שהרשעה תוריד באחת את החרב שהייתה תלויה על צווארו ( לפחות מבחינה משפטית, ציבורית תמיד יהיו מי שיזכו את האשמים ) הרי שזיכוי בוודאי לא יסיר את איומה.
כדי להסביר את הדילמה של בירור האמת במערכת המשפטית נפנה לדוגמא המפורסמת ביותר - או. ג'יי. סימפסון, אותו שחקן פוטבול שהואשם יום אחד ברצח אשתו וידיד קרוב שלה. לאחר משפט פלילי מתוקשר היטב זוכה סימפסון מהאשמה ויצא שמח וטוב לב מבית המשפט. לדאבונו הרב ביציאתו מבית המשפט ( או כמה ימים מאוחר יותר ) חיכתה לו תביעה חדשה - תביעת פיצויים שתבע אותו אביה של אשתו ( השווער ) בגין הרצח שזה עתה הוחלט שהוא לא ביצע. ניחשתם נכון, במשפט הפיצויים נקבע שסימפסון רצח את אשתו ונפסקו לו פיצויים בסך של כמה וכמה מיליוני דולרים.
רצח או לא רצח - זו השאלה?
כמו שכל ליברל מתחיל מכיר בכך שישנה ה"אמת שלי" וה"אמת שלך" ולמי בכלל אכפת מה"אמת האמיתית" המשפטן המתחיל לומד לשנן שישנה ה"אמת המשפטית" אליה אני חותר ולמי בכלל אכפת מה"אמת העובדתית". מבולבלים? בואו נעשה סדר.
מערכת המשפט מכירה במגבלותיה להתחקות אחרי עובדות במקרה שקיימת מחלוקת לגביהן. בתי המשפט השונים, לרבות בתי הדין, נאלצים להסתפק בחומר הראיות שבפניהם וכפי שקבעו חז"ל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". מכאן צמח המושג ה"אמת המשפטית", אותה האמת העולה מחומר הראיות אשר ייתכן ואינה חופפת ל"אמת האמיתית", קרי ה"אמת העובדתית" ( והדברים נכונים ביתר שאת בכל הקשור לדיון ביסוד ה"כוונה" של נאשם ואכמ"ל ). אם כן, כיצד נוכל להכריע מי ב"אמת" צודק? ניצור מאזניים ( זוכרים, כאלו שמחזיקה תמיס בידיה ), נחליט ש"המוציא מחברו עליו הראיה" ודי בראיה סבירה לשם הכרעה במשפט האזרחי וראיה מעבר לספק סביר להכרעה במשפט הפלילי.
כך ייתכן שמסכת ראייתית מסוימת לא תספיק כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם במשפט הפלילי אבל בהחלט תספיק כדי להוכיח את חבותו של הנתבע במשפט האזרחי. בדיוק בשל הפער הנ"ל, זיכוי במשפט הפלילי ( למעט זיכוי מוחלט שלרוב גם יכלול ביקורת נוקבת של בית המשפט על התנהלות התביעה ) אינו סוף פסוק לגבי האדם שכרגע זוכה ונקבעה חפותו. אני לא בטוח שזה הוגן לתת לאדם לעבור מסכת ייסורים ( ממש כך! ) עד ליום המאושר של הזיכוי ואז לאפשר את פתיחת ההליך האזרחי נגדו, הליך שלרוב יקח עוד חודשים ואף שנים עד לסיומו לכאן או לכאן, אבל זו המציאות.
גם הציבור כולו מושפע, במודע או שלא במודע, ומסרב לקבל את זיכוי הנאשם באותו חפץ הלב שמקבל את הרשעתו. זה נכון גם בגלל האופי האנושי שלעיתים נוטה יותר לשמחה לאיד, זה נכון גם בגלל שפעמים רבות בעידן התקשורת המודרנית ה"ציבור" כבר שפט את הנאשם ללא צורך בהיזקקות להליך משפטי כלשהו, וזה נכון גם בשל כך שפעמים רבות הזיכוי הוא "רק" מחמת הספק וכדו'. ואם בהרשעה עסקינן, ציבור ה"נאמנים" לנאשם, קרי משפחתו או חסידיו, לעולם ייתמכו בו ובין אם בלשון רפה ובין אם בתקיפות יסרבו לקבל עליהם את הכרעת הדין.
מיוחדת במינה הדרישה העומדת לפתחו של הדיין היהודי - דתי, בניגוד לכל שיטת משפט, והיא הדרישה לדון "דין אמת לאמיתו" ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית...". קולמוסים רבים ומקלדות רבות נשברו בדרך לפענח את התביעה הזו לדון את האמת לאמיתה, אולם נראה כי הפירוש המקובל הוא שפעמים רבות רואה הדיין שהאמת העולה ממסכת הראיות שונה מן האמת אותה הוא רואה בעיני רוחו, ובתחושה עמוקה שחרב מונחת לו בין ירכותיו עליו ללכת ולפסוק לפי האמת ה"אמיתית" לאפוקי דין מרומה, לאפוקי האמת המשפטית.
בסופו של יום, וזה אולי המסר המרכזי מהאמור לעיל, חשוב לדעת שבניגוד לדעתו של גדול הדור, מרא דאתרא פרופ' אהרון ברק שליטא, לא הכל שפיט. ממש לא. האמת, למשל אינה שפיטה. כמי שאמונים על תורה למשה מסיני אנו דוגלים גם בהליכה "לפנים משורת הדין", יודעים שלא כל הפטור ב"דיני אדם" בהכרח יהיה גם פטור ב"דיני שמיים", אנו מכירים בכך שלעולם הדיין יפתח בפשרה ( עיקרון שמאומץ היטב גם בבתי המשפט האזרחיים ) וראוי שנלמד להכיר גם במגבלות בית המשפט.
רבים פונים לעו"ד על כל צעד ושעל ורבים מבקשים למצוא מזור בין כותלי בית המשפט ובין נבכי החוק, בעוד שהפתרון הרצוי דווקא מצוי בשכל הישר ובהתנהלות אנושית סבירה. העניין הוא שכמו בתורת המשחקים - פעולתו של שחקן אחד מושפעת מהאפשרויות של השחקן הנוסף. השאיפה לענ"ד היא להגיע להסכמה חברתית שניתן ורצוי לפתור חלק גדול מהעניינים בינינו מחוץ לכותלי בית המשפט, וזה לא תמיד כל כך גרוע לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית ( כאילו מישהו מכבס אותה בנהר היום ).
"ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע. אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם".
הכותב הינו עו“ד ומחנך