מיליון בני אדם: זו כמות הישראלים שיורדת, מדי שנה, לנפוש באילת. האסוציאציה הראשונה כשאומרים 'אילת' היא חופים, בתי מלון ומצפה תת-ימי; לא בדיוק המקום שהיינו מצפים למצוא בו ישיבה. לפני 27 שנה הגיעה קבוצה להקים כולל באילת, ולפני 15 שנים נקרא הרב יוסי רודריגז להקים במקום ישיבת הסדר. הישיבה באילת, שסביבה גרעין חזק של כמאה וחמישים משפחות, מצליחה לשמור מרחק מהאינטנסיביות של עיר החטאים, אך הרב רודריגז מקווה שלא רחוק היום והישיבה תצליח להשפיע גם על המקומות האלה. בימים שבהם אלפי אנשים עושים את דרכם דרומה, אל החופים ואל השמש החמה, ביקשנו לשוחח איתו על החיים בעיר, על כל המורכבות והאתגרים שלהם.
הרב רודריגז, איך זה לחיות באילת?
אילת נתפסת כמקום של שעשועים, ודווקא זה מהווה אתגר לבנות ישיבה, מקום של קודש, לא קודש עם חול אלא קודש נקי. כך אפשר להשפיע על הרבה מאוד אנשים. יש באילת חזרה בהיקפים עצומים, וחלק גדול מזה בזכות הנוכחות שלנו. בגלל שאנחנו כל כך מרוחקים ומאוחדים, יש כאן גם שיתוף פעולה עם כל הגורמים והזרמים, כולל בית חב"ד. אנחנו ביחד, תומכים זה בזה. צריך לזכור שבאילת יש את העיר התחתית, למטה, ויש את העיר למעלה. בעיר למטה יש את החופים ובתי המלון, והעיר למעלה היא עיירת פיתוח לכל דבר. דווקא שם אנחנו מגלים שאנשים רוצים לקבל ערכים דתיים וחינוך דתי, שמאוד מעוניינים בנוכחות שלנו, תומכים בנו ומפרגנים לנו.
מגיעים לכאן כמיליון תיירים ישראליים מדי שנה. האם לישיבה שלך יש מה להציע להם?
בקטע הזה אני חייב לציין שעוד לא פרצנו דרך, בבניית תרבות יהודית אותנטית ונורמלית, בלי כל הפוזה שמסביב, ולהציג אותה בפני התיירים. הגרעין באילת צריך להיות מקור לתרבות יהודית. אחד החלומות שלי הוא לעבוד ביחד עם תיאטרון דתי, כדי שיהיה מעורב בהצגות ובערבי הבידור שיש בבתי המלון כאן באילת. אפשר להעביר כאן הרבה מאוד מסרים, אבל בשביל זה צריך לאגד כוחות. אני רוצה להעמיד תלמידים שזה יהיה חלק מהשליחות שלהם. אנשים עוברים פה בקצב רצחני, והמשימה שלנו היא דווקא להעמיק את התודעה הלאומית היהודית האותנטית. יש בעם צימאון גדול, וגם כאן אנחנו רואים את זה.
מה עם הנוער הדתי שמגיע לחופים? אתם בקשר איתם?
אנחנו משתדלים. מגיעים לכאן בני נוער מכל מיני סוגים. אי אפשר לקרוא לזה בחורי ישיבות; אלה שב"בניקים של הציונות הדתית, ומה שמפריע לי בעיקר אלה הבנות שמגיעות לשם ומשתטות, ומשקים אותן באלכוהול בדיסקוטקים, לא בהיקפים גדולים מאוד, אבל בוודאי בהיקפים שצריכים להטריד כל אבא ואמא. יש בינינו חבר'ה מהישיבה ומהגרעין שעוסקים בלרדת לחופים בלילה ולעזור לנערים האלה לצאת מתוך התהליכים האלה. זה ממש עזרה ראשונה, לא משהו היקפי. אנחנו משתדלים להיענות במידת היכולת, אנחנו רוצים לעזור; אבל רוב הפעילות שלנו היא עזרה ראשונה, לעזור לאדם ליפול רק שתי קומות ולא עשר קומות.
האם נוצר מזה משהו יותר משמעותי לאחר מכן?
בלי ספק. פעם בכמה זמן קורה שיש בחור שרוצה לשהות אצלנו בישיבה, ולאט לאט להתחיל תהליך של חזרה למשפחה. לפעמים יש כאלה שנקשרים אלינו ועוברים תהליך של תשובה ממש, השבת האמון בעולם התורה ובמשפחה. לאט לאט מתפוגג הסנוור מהעולם החילוני, ובתהליכים של חצי שנה הם חוזרים לעצמם. חיק המשפחה וחיק התורה, נפילה זמנית, ומתפוגג הסנוור מהעולם החילוני ולאט לאט בתהליכים של חצי שנה זה חוזר.
מדהים שהכל התחיל משיחה בחוף הים. תחשבו מה היה קורה אם לא הייתם שם.
כן, אתה צודק. צריך לזכור שמדובר במקרים בודדים, ושאין לנו את הכלים לעשות את זה ברמה ההיקפית יותר, אבל בהחלט, זה אחד החלומות שלנו. לא סתם הגענו לאילת. יש לנו כאן משימה.