בחודש הקרוב ימלא בדיוק עשור למבצע עופרת יצוקה, בו נטל חלק אהרן קרוב, שהיה אחד הפצועים הקשים בלחימה ברצועת עזה. בראיון לבת חן אפשטיין אליאס, שיתפרסם מחר (שישי) במוסף 'שישבת' של עיתון 'ישראל היום', הוא הסביר מדוע החליט לצאת לשדה הקרב מספר שעות לאחר שעמד מתחת לחופה, וסיפר על ההתמודדות שלו עם מצבו הפיזי והנפשי, מות אביו ונישואיו השניים.
בחודש דצמבר 2008 נישא קרוב (33) לצביה. יממה לאחר מכן הוא הוזעק ליחידתו, גדוד 890 של הצנחנים שם שימש כמפקד מחלק, כדי להתכונן למבצע עופרת יצוקה שמטרתו הייתה לחימה מול מחבלי ארגון חמאס ששיגר טילים לעבר דרום הארץ.
"לא היה לי ספק שהם יכולים להסתדר בלעדיי", אמר, "אבל גם לא היה לי ספק שאני לא יכול לתת להם לצאת ללחימה בזמן שאני חוגג את הנישואים שלי בבית". כשבועיים לאחר מכן, בזמן שנכנס עם חייליו לתוך בית במחנה הפליטים א-שאטי שבצפון הרצועה, התפוצץ מעליו מטען חבלה שקבר אותו תחת הריסות הבית.
הקצין והחתן הצעיר נפצע אנושות בראשו ולאחר שחולץ על ידי הכוח בשטח, פונה לבית החולים שם עבר מספר ניתוחים מצילי חיים. באופן מפתיע, חצי שנה לאחר מכן חל שיפור משמעותי במצבו וכעבור פחות משלוש שנים הוא חזר לתפקוד כמעט מלא.
קרוב לפני הפציעהצילום: באדיבות המצולם
מי שעזר לו רבות בהליך השיקום, לצד רעייתו דאז ובני משפחות, היה אביו הרב זאב קרוב שנפטר לפני כשנה ממחלה קשה בגיל 59, "אבא שלי, שלאורך כל השנים היה זה שנתן לי את הכוחות להמשיך, אמר לי שלא צריך להסתכל על חצי כוס מלאה או ריקה: צריך להבין שיש כוס, והיא מלאה תמיד. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל היא תמיד מלאה".
עוד סיפר על עזרתו של אביו ותיאר כי "הוא התחיל לעבור איתי על הדברים הטובים שקורים. יש לי רגליים, יש לי ידיים, אני שומע, אני רואה, ומכאן אני רק יכול לצמוח עוד. עד היום זה מה שמנחה אותי. היכולת לראות שהכוס מלאה, ומשם למצוא את הכוח להמשיך".
מספר שבועות לפני שנפטר, נכנס הרב קרוב לניתוח לא פשוט, ובנו אהרן סיפר כי אמר לעצמו, "בסדר, נכנסים לניתוח, יוצאים, מתעוררים, ויופי. אבל הרופאה אמרה שלא בטוח איך אבא ייצא מהניתוח, אז כדאי שנקרא לכל המשפחה. הוא יצא מהניתוח, החזיק עוד שבועיים, ונפטר. אבל דרך ההסתכלות שלו על החיים תישאר איתי תמיד. הוא לימד אותי המון. אני יודע שיש לו חלק ענק בזה שאני נמצא היום במקום שבו אני נמצא".
כשנה וחצי לאחר שנפצע נולדה בתו הבכורה הודיה ובהמשך חבק שני בנים בשם עמיצור ואיתן. לדבריו, היחס של ילדיו לפציעתו מאוד מורכב, ""הודיה, הבכורה, נולדה לתוך השיקום הארוך. עמיצור מרמז על כוחו של עם ישראל. ואיתן, כשמו כן הוא. הם כל הזמן אומרים שאבא גיבור והגן על המדינה ועם ישראל, וגם מדברים על זה בבית הספר ובגן".
לצד זה ציין כי ילדיו הגדולים "אומרים שאין סיכוי שהם יהיו בצבא כמו אבא, כי אפשר להיפצע. מבחינתי ברור שהם צריכים להתגייס. מובן שכל אחד מהם יוכל לבחור מה הוא רוצה לעשות בצבא, ולא תהיה לי ברירה אלא לכבד את הרצון שלהם. אבל אני יכול להבין אותם. הם ילדים חכמים, הם רואים אותי יום יום, חווים אותי. הם יודעים שפציעה זה קשה, שהתמודדתי ואני עדיין מתמודד עם המון דברים. אני מסביר לכל אחד מהם מה קורה, בהתאם ליכולת ההבנה שלו. לא רואה צורך להסתיר מהם דברים"
צילום: באדיבות המשפחה
לפני כשנתיים החליטו אהרן וצביה לפרק את הזוגיות שלהם ולהתגרש. לפני כשלושה חודשים, הוא נישא בשנית למאיה (36) שגרה בשכנות אליו בירושלים. השניים עברו להתגורר בישוב לשם שבשומרון
"שמעתי אותו מדבר מול המון אנשים, וזה עשה לי וואו", סיפרה מאיה על הפעם הראשונה ששמעה את בעלה הטרי מספר על פציעתה בפני אנשים, "אני מאוד גאה בו על היכולת הזו, לדבר ככה מול קהל גדול ולהעביר את המסרים החשובים האלה של כוח, של התמודדות ואמונה, של בחירה ללכת עם האמת שלך. בכל פעם שאני שומעת אותו מעביר הרצאה כזאת, אני גאה בו מחדש".
לפני מספר שנים החל קרוב לשרת במילואים ביחידת מודיעין, ולדבריו, מי שעזר לו בזה רבות הוא מפקד החטיבה שלו בזמן פציעתו וכיום מפקד פיקוד דרום, האלוף הרצי הלוי. "הכל בזכות", אמר וסיפר כי "הוא היה בא בכל סוף שבוע לבקר אותי. ומדובר במח"ט, בזמן מבצע, אדם עסוק. אבל היה חשוב לו לבקר אותי. כשהוא לא היה יכול לבוא, הוא היה מתקשר ומתנצל".
עם זאת, למרות שהוא אחרי הליך שיקום ארוך ומרשים, קרוב עדיין מקבל מדי פעם אזכורים מעברו. כשהמצב בדרום החל להתחמם וכלל מספר סבבי לחימה מול חמאס, הוא חש התקפי חרדה. "אין לי בעיה להגיד שאני הולך לפסיכיאטר. יש אנשים שבמשך שנים ילכו לפסיכיאטר ולא ידברו על זה. אני לא מתבייש להגיד שאני צריך עזרה, ויש לי פסיכולוג, ויש לי פסיכיאטר, והם עוזרים לי להתמודד עם כל מה שאני עובר.
"רק עכשיו אני מבין מה זאת פוסט-טראומה. מה זה שיש פעמים שאתה לא יכול לקום מהמיטה בגלל פחד ממלחמה. שכל דבר קטן מקפיץ אותך, כי לך תדע מה הולך לקרות בעוד רגע בעוטף עזה. אף פעם לא נלחצתי מדברים כמו שאני נלחץ עכשיו. הכל יותר פועם בי. יותר מסעיר. כל פיסת מידע על מבצע או על חייל שנפצע מחזירה אותי לאחור. לחרדות".
קרוב בתקופת השיקוםצילום: באדיבות המצולם
כיום, מלבד השיחות שהוא מעביר בנושא פציעתו והשיקום ממנה, קרוב עובד עם בני נוער מהפריפריה ומדבר איתם לא מעט על שירות משמעותי בצה"ל. "בשבוע שעבר פגשתי תיכוניסטים שאמרו לי שב-2008 הם היו בכיתה א', והם מעריצים אותי מסיפורים של המדריכים. אני לא רוצה שיעריצו אותי. לא ביקשתי להיות כזה. אני עשיתי ועושה את מה שאני חושב שמתאים ונכון לי בחיים. אבל כשראיתי שאני יכול להשפיע על אנשים לטובה, הבנתי את המשמעות של לספר את הסיפור שלי".
כשחזר שוב להחלטה ששינתה את חייו לעד הדגיש כי "היו לי שתי סיבות עיקריות לצאת עם החיילים שלי. הראשונה היא שמפקד תמיד הולך בראש. לא יכולתי להגיד ל-30 חיילים שהם ייצאו למלחמה בזמן שאני נשאר בבית. השנייה היא שידעתי שאני לא נלחם למען עצמי, אלא למען ההורים שלי, והאחים שלי, ותושבי שדרות ובאר שבע וקריית שמונה ותל אביב וירושלים. אלו המסרים שאני מעביר בשיחות עם חיילים. מפקד הולך בראש, ואתה נלחם פה למען אזרחי המא דינה, ולא רק למען עצמך. אני נפצעתי, אבל העובדה שהלחימה שלי היתה למען משהו, נותנת לזה משמעות אחרת. יש בשירות גם עוצמה, ואמונה, משהו מעבר לדברים שאני עשיתי בשביל עצמי".
לסיום, הוא שיתף באחד הסיפורים שגרמו לו להתרגש במיוחד. במהלך הרצאה בקורס קצינים ביקשה אחת הצוערות את זכות הדיבור ואמר לו שהיא שם בזכותו. "הרגליים שלי רעדו. היא הוציאה את הטלפון והראתה לי סיכום הרצאה שנתתי בעכו לפני כמה שנים, כשהיא היתה בתיכון. היה כתוב שם 'שלושה דברים שנותנים לי את הכוח להמשיך קדימה - הידיעה שיש לי את הכוח להתגבר, היכולת להסתכל על הכוס שתמיד מלאה, וההבנה שבצבא אנחנו משרתים את המדינה, לא את הנוחות שלנו או את עצמנו'. זה היה וואו מבחינתי. אני חושב שרק אז הבנתי שהדברים שלי יכולים להגיע למקומות הנכונים. שיש להם משמעות".