פרשיות השבוע

תחושת פחד כללי מרחפת מעל לא מעט אנשים במדינה. תחושה שמשהו רע הולך לקרות. מה לעשות, בהורוסקופ הבטיחו צונאמי מדיני בספטמבר. אבל אולי כבר לא צריך לחכות לאסון הבלתי-ידוע שיקרה, כי יכול להיות שהאסון הזה כבר מאחורינו. התצלום המזעזע בים המלח השבוע, ראוי להיקרא אסון לאומי. מבחינה דתית, מבחינה מוסרית, תרבותית, אנושית, זה אסון שדבר כזה קורה בתחומי מדינת ישראל.

(צילום: lilivanili-cc-by)

בעל הבית השתגע

ארדואן היה כל כך קרוב להפוך לכוכב של ראש השנה. למושא המרכזי של התפילות. הוא עמד על סף כניסה למועדון האקסלוסיבי של שונאי ישראל, ועם קצת מאמץ הוא היה יכול לתפוס מקום טוב בין חמלניצקי לטיטוס. כולנו היינו מדברים עליו, מתפללים עליו, חושבים עליו ב"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה" וב"כלה כל צר ומשטין מעלינו" וכמובן מקדישים לו שלל תמרים, סלק, גזרים ושאר ירקות, שיתמו/יסתלקו/יעופו לכל הרוחות שונאינו, ובכללם המנהיג הטורקי הידוע לשמצה.

ואז, פתאום, הוא החליט להתעצבן על קפריסין. מצא לו מדינה שקטה, בלי שום כיבוש או סכסוך, והתחיל לפצוח באיומים קרביים כנגדה. כבר חשבנו שיש לנו שונא ישראל קלאסי, אבל כנראה הוא סתם משוגע.

לא חסרי תרבות

מזל טוב לקריית ארבע לרגל חנוכת היכל התרבות החדש, ומזל טוב לכלל תושבי יהודה ושומרון על האירוע המכונן. עד עכשיו היה אפשר להגיד שאריאל לא באמת מייצגת את המתנחלים, ביישוב ממוצע ביש"ע יש פחות חילונים, פחות עולים מחבר העמים, וחוץ מזה הוא יישוב ממוצע ולא עיר. אבל אם גם בחברון חונכים היכל, כבר אי אפשר להגיד שהמתנחלים אינם אנשי תרבות.

(צילום: באדיבות מועצת קרית ארבע חברון)

מחכים למכתב

באופן טבעי, אחרי כל המחאות של השנה החולפת (או לפחות של החודשים האחרונים שלה), השנה גם מסתיימת במחאה. יוזמה חדשה קוראת לציבור להימנע משליחת הודעות טקסט של "שנה טובה" לקראת ראש השנה הבעל"ט. הפעם המחאה מכוונת כלפי חברות הסלולר, שלפעמים נדמה כי הן המציאו את ראש השנה כדי לדפוק קופה על חשבון הציבור, ואיכשהו כולם האמינו לסיפור הכיסוי עם השופר והתפוח בדבש.

כאן הסיפור היה אמור להתפתח ולהגיע לשלב השיא שלו, אבל הוא נעצר באמצע. מפסיקים עם ה-SMS וזהו. אלה שמאחורי המחאה ממליצים לציבור להשתמש באמצעי איחול אחרים כמו סמארטפון ותוכנות מסרים מידיים. ואיפה קריאה להחזיר את כרטיסי הברכה האמיתיים? איפה?

כדור חוזר (בתשובה)

שכוייח השבוע מוענק למאור מליקסון. הכדורגלן הישראלי שמשחק בפולין, החליט לא מזמן להצטרף לנבחרת הפולנית. למי ששואל במה יתרונה של נבחרת פולין לעומת נבחרת ישראל, התשובה המרכזית היא פשוטה מאוד: פולין תשחק ביורו 2012, כלומר באליפות אירופה הבאה עלינו לטובה, וישראל לא. עכשיו החליט מליקסון לחזור בו ולא לשחק במדי פולין, על אף הוויתור על השתתפות באליפות אירופה, שיכולה להוות עבורו מקפצה רצינית מבחינה מקצועית. לטענתו, זה לא נעשה מתוך לחץ, אלא שבסופו של דבר הלב פשוט התגבר על השיקולים המקצועיים השכליים. הוא לא ניסח זאת כך, אבל יש מצב שתחושת השייכות הפנימית של כל יהודי לעם ישראל (יש לציין שבעמים אחרים לא עושים כל כך עניין מהצטרפות לנבחרת זרה) עשתה את שלה. והרי לכם סיפור של חזרה בתשובה לכבוד סוף חודש אלול.

ותהייה קטנה לסיום

עוד לא נרגענו מתחרות הצ'ולנט באפרת, והשבוע כבר התקיימה תחרות גפילטע פיש. שנים עשר מתמודדים (עשר נשים ושני גברים) כולם דיירי רשת הדיור המוגן "בית בכפר", התחרו על התואר הנכסף. את הדובדבן שבקצפת, הגזר שבגפילטע, הכינה אביגיל רואימי אחרי ותק של חמישים שנה בענף הקרפיונים, ובמקום השני זכתה למרבה ההפתעה מרים מגד המרוקאית. והרי שלל תהיות לבחירתכם: הזוכה במדליית הכסף כנראה באמת הכינה גפילטע משובח, אבל איך זה שגם כשהאשכנזים מצליחים לייצר משהו טוב במטבח, המרוקאים קוטפים את התואר? מה עשו שני גברים בין כל הסבתות? מה מצבם הרפואי של השופטים שאכלו 12 מנות גפילטע זו אחר זו (אנחנו מדברים על גפילטאיות מקצועיות, הן לא יתנו לאף אחד ללכת לפני שהוא גומר מהצלחת)? והאם אפשר לחמם מנועים ותנורים לקראת גביע המדינה בקוגל?

התחזית לשבוע הבא: תחל שנה וברכותיה.
(או תחל שנה עם ברכותיה, לחובבי ראשי התיבות)