שתי שנות-לימודים נפתחו השבוע. מערכת החינוך הממלכתית הכללית יצאה לשנה חדשה עם פרוץ ספטמבר, ויום לפני כן מערכת החינוך התורנית חזרה ללימודים כמדי ראש חודש אלול. בדרך כלל, בין שתי פתיחות השנה יש הבדל של כמה ימים, פער של שבועיים ולפעמים אפילו תהום של למעלה משלושה שבועות, כאילו מדובר בשני עולמות, שני קצוות חינוכיים ותרבותיים מנותקים, שאין כל קשר ביניהם. במקרים נדירים, כמו בשנה אשר מתחילה לה עכשיו, מגלים שהם לא עד כדי כך רחוקים זה מזה.
מלחמה מסוג חדש
לא בכל מקום פתיחת שנת הלימודים עוברת באופן חלק. בבית שמש, למשל, היא היתה מלווה בקטטה בין חרדים לדתיים-לאומיים, שעליה כבר דווח בהרחבה באתר זה. המשפט האחרון, "קטטה בין חרדים לדתיים-לאומיים", נשמע קצת חריג. משהו בו מצלצל יוצא דופן. הסכסוכים בחברה הישראלית עובדים כמו משחק זיכרון שכזה, לכל חלק יש בן-זוג מובהק. אם מצאת את האחד, אתה אמור לדעת כבר מה השני. אם אנשי ימין נלחמים על משהו, פשוט וברור שבצד השני עומדים אנשי שמאל. ידיעה בעיתון שמתארת מאבק חרדי, יכולה לחסוך מקום בעמוד, והקוראים כבר יבינו בעצמם שהמאבק הוא מול חילונים. אבל חרדים ודתיים-לאומיים, זה צמד שלא רגיל להופיע בהקשר כזה. כלומר, ודאי שיש ביניהם מחלוקות, מריבות ומלחמות עולם, אבל זה לא יגיע לקטטה. השבוע התברר שמלחמה בין כיפות סרוגות לכיפות שחורות יכולה להיות רצינית. שלא תמיד החרדים תקיפים והדתיים מתקפלים, גם החבר'ה "הנחמדים" יודעים לעמוד על שלהם. אולי זה לא מצדיק קטטה, אבל כדאי לשמור את התובנה הזאת לחילוקי דעות בנושאים ציבוריים.
לכיפה הסרוגה יש ראש אחד
בבוקר שבו תתפרסמנה שורות אלו, הר הזיתים אמור להתמלא באנשים. התאריך שבו הרב קוק הפך להרב זצ"ל, הופך לראשונה ליום של "עלייה לרגל". אלא שבמקרה הזה ה"עולים לרגל" לא באו להתפלל על זיווגם, גם לא לבקש פרנסה, מי שמחפש הילולא עם סגולות - עדיף שילך לקברות צדיקים אחרים. הם באים לפגוש את המנהיג שלהם, את אביהם הרוחני. אולי גם לשאוב כוחות לדרך הקשה ממי שפרץ את הדרך הזאת.
"האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי" חברו ליוזמה המשותפת. כלומר, העלייה לקבר אמורה לאחד את כל פלגי הציונות הדתית, או לפחות רובם המוחלט. הזרם הדתי לאומי נוסד על ידי אנשים שונים, הרב קוק לא היה המנהיג הרוחני היחיד מאחורי "המזרחי", ולמען האמת, הוא אפילו לא היה כל כך מאחורי "המזרחי". אין זה המקום להיכנס לסוגיה מורכבת זו, אבל מהר הזיתים יוצאת היום אמירה שעם כל הכבוד (ובאמת בלי אף טיפת זלזול, חס וחלילה) כלפי גדולי תורה אחרים, הציונות הדתית קיבלה על עצמה - עם הזמן - מנהיג אחד.
יודע תנ"ך, לא עובר מסך
בין הנרשמים לחידון התנ"ך הבא למבוגרים, נמצא גם רחמים דרשן, שמנסה לשנן את התנ"ך בלי לקרוא אותו. זאת מפני שהוא איבד את הראייה לפני שתים עשרה שנים. ב"מעריב" נכתב השבוע על מאמציו ללמוד תנ"ך ולהגיע לחידון, וסביר להניח שלא כל הקוראים הופתעו מהעניין. מוסד חידון התנ"ך פגש בעבר חרשים, נכים וכדומה. האם בעלי מומים יודעים תנ"ך טוב יותר? יכול להיות שזאת פשוט ההזדמנות שלהם להשתתף בתחרות ולזכות במשהו. בשעשועונים ותוכניות ריאליטי, תעשייה שלמה שנועדה לשם הבידור (ופרשיית הפשע ב"כוכב נולד" מראה לאן יכולה להידרדר תעשייה כזאת), עיוור לא מצטלם טוב. אי אפשר לעשות ממנו כוכב. תקוותו היחידה היא התנ"ך.
אלידע בר שאול, מאחוריך
שכוייח השבוע מוענק לאבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר בשבילכם. לפני כמה חודשים הוא פשט את מדיו את סופית, וכבר יש לו תפקיד חדש: הוא אינו פונה לתחום התקשורת, הוא גם לא יהיה חבר כנסת (אלא רק יעבור לידה מבחוץ), הוא הולך להיות מדריך טיולים. או ליתר דיוק - מדריך טיולים בירושלים. ממסדרונות הקריה הוא עובר לסמטאות העיר העתיקה. לדבריו, חשוב לערוך לצעירים הכרות עם ירושלים, והוא מתגייס למטרה הזאת. אכן, לא רק הצבא הישראלי זקוק לדובר, גם בירת ישראל צריכה אחד.
ותהייה קטנה לסיום
הגשם הפתאומי הזה, שירד השבוע בחלק מאזורי הארץ, היה היורה של השנה הבאה או המלקוש של השנה הזאת?
והתחזית לשבוע הבא: ניו יורק תתחיל לחזור לשגרה, וישראל תחזור לחשוב שהכי בטוח לחיות באמריקה.