תולה ארץ על בלי-מה (לערב ראש השנה תשס''ד)

""תולה ארץ על בלי-מה". כשהיינו ילדים קטנים, חשבנו שאותה "בלימה" היא איזה בַּלָם מסתורי, גוש הרים איתן ורב עוצמה, סלע עצום שמשמש כעין מעצור לגלגלי העולם לבל ימשיך בדהירתו הפרועה במדרון התלול אל עבר התהום..."

חדשות כיפה עו''ד אביעד הכהן 25/09/03 00:00 כח באלול התשסג

לפני כמה עשרות שנים, עמד אלי ויזל, בחור צעיר מסיגעט שבהונגריה, אוד מוצל מאש גיא ההריגה (שהותיר במשרפות שמאחור את אמו ואחותו, ועוד מאות ואלפים קרובי משפחה, חברים, שכנים), לפני הקב"ה ותבע אותו בקול מר. "אי פעם", כתב באותם ימים, "היה ראש השנה שליט על חיי. ידעתי כי חטאיי מצערים את אלוקים, ביקשתי את מחילתו. אי פעם האמנתי בעומק לבי כי בכל כוונה שלי, בכל אחת מתפילותיי, חבויה הישועה לעולם. היום לא התחננתי. לא יכולתי להיאנח. להפך! חשתי את עצמי חזק חזק. אני הייתי המאשים. והנאשם הקב"ה". באותן שנים, הדהד קולה של זעקת כפירה זו בעולם. שופר גדול תקע, אך רק קול דממה דקה נשמע. מבין עיי החרבות והעפר.

"תולה ארץ על בלי-מה". כשהיינו ילדים קטנים, חשבנו שאותה "בלימה" היא איזה בַּלָם מסתורי, גוש הרים איתן ורב עוצמה, סלע עצום שמשמש כעין מעצור לגלגלי העולם לבל ימשיך בדהירתו הפרועה במדרון התלול אל עבר התהום. משגדלנו מעט, למדנו שאותו "בלי-מה", אינו אלא חוט דקיק, דק מן הדק, קור עכביש נראה ואינו נראה שה"עולם"-עולמו של כל אחד ואחד מאתנו תלוי עליו.

השנה האחרונה הזכירה לנו פעם נוספת, אם היינו זקוקים לכך, עד כמה שברירי הוא עולמנו. לפני פחות משנה עמדנו, כבכל שנה, בתפילות הימים הנוראים, ופינו ממלל, בחיל ורעדה, את המלים הנוראות: "כמה יעברון, וכמה יבראון. מי יחיה, ומי ימות. מי בקצו, ומי לא בקצו. מי במים, ומי באש. מי בחרב ומי בחיה. מי ברעב ומי בצמא. מי ישלו, ומי יתיסר. מי יעני ומי יעשר. מי ישפל, ומי ירום".

אתנו עמדו רבבות בתפילה, מכוונים את לבם לאבינו שבשמים. "מי בחרב ומי בחיה", אב אוהב, רחום וחנון, שכל לילותיו וימיו, כולל שבתות וחגים, קודש להצלת חיים. "ומי לא בקצו". לצדו, מעברה השני של המחיצה, ניצבה בתו הצעירה. עייפה מפעילות חסד מתישה, מפגש יומיומי עם חולי סרטן, מתפללת, מייחלת ומקווה כי במהלך השנה תבוא בברית הנישואין עם אהוב לבה. "מי במים ומי בחניקה". לא הרחק משם, בהיכל ישיבת "נתיב מאיר" בירושלים, הצטרפו דמעותיו של תלמיד חכם לקול בכיותיו של שליח הציבור הותיק, ששכל את בתו הקטנה בפיגוע דמים לפני עשרות שנים. במהלך השנה הבאה, חשב מן הסתם הר"מ, ימשיך וישקיע מאמץ נוסף כדי להאהיב על תלמידיו-בניו האהובים את לימוד תורה. לא יעברו ימים ארוכים, והחלום יתנפץ במימיה הטובעניים של הכינרת. "מי ישלו ומי יתיסר". במקום רחוק, תנדנד אֵם צעירה את עגלת בתה התינוקת. את תפילותיה תטווה בקורים דקים, חלומות שחלמה במשך שנים, תוכניות שרקמה, על בניית בית, ומשפחה. מי ישער כי באותם רגעים ממש נכתבות למעלה תוכניות שונות לחלוטין. המחלה הנוראה תפרוץ בקרבה, מְאַכֶּלֶת את הגוף הדק, מייסרת אותו מבפנים. בתוך שבועות מספר יינתן גזר הדין. התינוקת שבעגלה תגדל מעט, ותעשה את צעדיה הראשונים בעולם של יתמות, מלווה במבטיהם החומלים של השכנים.

"מי ינוח, ומי ינוע". לפני פחות משנה, עמדו אתנו בתפילה מאות אנשים, נשים וטף. כל אחד מהם עולם מלא. היום ממלאים רבים מהם את בתי החולים ומוסדות השיקום, נושאים בצקלונם כוויות וצלקות, גופניות ונפשיות, שילוו אותם ואת משפחותיהם - במסע ארוך של כאב וסבל.

"מי יעני, ומי יעשר". לידינו ניצבו אז אלפי אנשים, בוטחים בעצמם, בעלי כבוד ומעמד. בן לילה, איבדו את מטה לחמם. לפתע, ללא הודעה מוקדמת, נותרו כל עתותיהם בידיהם. הם ניצבים כאן לידינו, גרים בבית הסמוך. כואבים, נטולי כבוד, בושים ונכלמים. מייחלים לעזרת קרן הגמ"ח השכונתית, מצטרפים להמוני הסועדים בבתי התמחוי, מלקטים באישון לילה שאריות אוכל בחוצות הערים.

כן תעביר, ותספור, ותמנה, ותפקוד, ותחתוך קצבה לכל בריותיך. ותכתוב את גזר דינם. עשינו תשובה (או כך לפחות חשבנו), התפללנו. נתנו צדקה. אך לא הצלחנו להעביר את רוע הגזרה.

הרבה טעמים ניתנו למצוות השופר. לא כולם נשמעים משכנעים לאוזנו הערֵלָה של היהודי בן ימינו. מעמד הר סיני אינו אומר דבר לרבים. גם זעקת הנביא, "אם יתקע שופר בעיר ועַם לא יחרדו", נאלמת-נעלמת. המוני בית ישראל, אחינו ואחיותינו, העושים את היום בחופי הרחצה או במקומות נופש בעולם קוראים את סופה כמשפט חיווי, לא כשאלה. את חרדת קול השופר החליף, אולי, קול אחר, חריף וחד, קול סירנות של אמבולנסים השועטים ברחובה של עיר למקום פיגוע קרוב.

השופר מכוון בראש ובראשונה אל האדם, שיעשה את חשבון נפשו, וידע להבחין בין קודש לחול, בין עיקר וטפל. אבל בה בעת מכוון הוא כלפי שמיא. ממעמקי הלב יוצאת הרוח, נושפת בשופר, עולה כלפי מעלה, וזועקת אותה זעקה גדולה של ימי הסליחות: "מאז ועד עתה אנו נדחים, נהרגים, נשחטים ונטבחים. שורדנו מתי מעט בין קוצים כסוחים, עינינו כלות בלי מצוא רווחים. שמך אלקים חיים מתפאר, לחיים טובים ממך נשאר. מקור חיים עמך מתבאר, הביטה ועננו ועינינו האר. שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל. הט אוזנך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה. בספר חיים, ברכה ושלום, ניזכר ונכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל. לחיים טובים ולשלום".