התבוננות בפרשיות השעבוד והגאולה שבספר שמות, יכולה לחשוף לעינינו מעין בבואה קדומה של תולדות עם ישראל בדור האחרון. בתחילה אנו עדים לתהליך שגשוג מתמשך. היהודי הזר, המהגר, מגיע למצרים כעבד חסר זכויות. תוך זמן לא רב, למרות המאסר ועלילות השווא שטפלו עליו, הוא מנצל את כישוריו, עולה מעלה עד למינויו כמשנה למלך. עם התפקיד באה גם השררה, מכונית השרד ("מרכבת המשנה"), השליטה על אוצר המדינה. אך בעקבה קשורה גם סכנת הטמיעה וההתבוללות: נישואין לבתו של כהן מדין, שינוי השם- מיוסף לצפנת פענח, ניסיון לשכוח את העבר ("כי נשני אלוקים...את כל בית אבי") והזדהות מוחלטת עם הארץ החדשה.
רק עלייתו של המלך החדש משנה משהו. השלטון החדש אינו מכיר עוד בתרומת היהודים לארצו. כל הברכה והשפע הכלכלי והתרבותי שהביאו עמם נשכח כלא היה. רק בקשה אחת בפיו: השמדה, והשמדה טוטאלית. שוועת המעונים עולה אל האלוקים, אך לא אל העולם שמסביב. באמצע המציאות הנוראה הזו מבקשים היהודים להמשיך את חייהם, להעמיד צאצאים. בגיא ההריגה ממשיכים אלפים להתענות. מלאך ה' רואה ואינו נראה מתוך לבת האש הגדולה שמאיימת לכלות ולהשמיד. אך עדיין יש תקווה: הסנה אמנם בוער באש, אך טרם אוכל.
אחד הפסוקים המדהימים בעוצמתם חבוי לו בפרשת השבוע, ובדרך כלל אנו עוברים עליו בלא תשומת לב מיוחדת. "וילך משה, וישב אל יתר חותנו, ויאמר לו אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים".
"ואראה העודם חיים??" לפי פשט הכתוב, משה רבנו אינו משוכנע שבני ישראל אכן עמדו בעול השעבוד, והוא מבקש לראות האמנם שרדו בני ישראל את גיא העבדות וההריגה. אך יש בפסוק זה פן חשוב נוסף, הנוגע לחלקו הראשון: בקשת משה "ליטול רשות" מחותנו, בשל שבועה שנשבע לו לפני שנים הרבה. חכמים הראשונים עמדו על קושי זה, וביארו (במדרש התנאים, המכילתא, שהובא ברש"י על אתר): "וישב אל יתר חותנו – ליטול רשות, שהרי נשבע לו". ניתן להעלות כמה הצעות להבנת אופייה המשפטי של השבועה ומהות חיובה.
ומכל מקום, הדברים קשים: מדובר בפיקוח נפש של רבבות אלפי ישראל, אנשים ונשים, זקנים וטף. משה רבנו נצטווה מפי הגבורה ללכת ולהציל את בני ישראל. גורלו של עם שלם מונח על כף המאזניים, והוא מבקש ללכת וליטול רשות בגלל שבועה שנשבע ליתרו? אתמהה! וכי יתרו לא היה סולח למשה בהבינו את המצב? וכי ציוויו של הקב"ה אינו חשוב יותר? וכי גאולת העם אינה עדיפה על קיום ההבטחה לאותו נוכרי?
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", לימדנו כי בפסוק זה מובע מסר חשוב: גם כאשר מדובר בדברים גדולים, בגאולת עם, אסור לשכוח בדרך להגשמת המטרה את החובות המוסריות. כיוון שמשה רבנו הבטיח ליתרו שיבוא ליטול ממנו רשות, ביקש לכבד את ההסכם ולעמוד בדיבורו. ודומה שלא לחינם, דווקא על משה רבנו נאמר ש"בכל ביתי נאמן הוא". ה"אמונה", העמידה בדיבור, היא ממאפייניו של אדון הנביאים. עקרון זה היה ליסוד מוסד בתורת המשפט העברי, עד שאמרו: "מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"(משנה בבא מציע ד,ב).
והוסיף הרב ליכטנשטיין: לעתים נחשפות בציבור פרשיות שחיתות, ונגלים לעין כל נגעים שפושים, למרבה הצער, גם בתוך מחנה שלומי אמוני ישראל: רמייה ועושק, מעילה וגניבה. אחד ה"אינסטינקטים" שמתגלים במקרים כאלה בקרב חלק ממנהיגי הציבור הוא הרצון ל"טייח" ולהסתיר, "שלא יהיה חילול השם". והדברים מקוממים": רק חילול השם יש כאן? ומה על איסור גזל ורמייה? נכון, המעשים נעשו "לשם שמים", למען מוסדות התורה, למטרה נעלה. אבל אסור לשכוח, שגם המטרה הנעלה ביותר אינה מקדשת את כל האמצעים. ערכי המוסר, לא רק הדת, צריכים להדריך ולהנחות מי שמבקש לגאול את העם. גאולה שבאה על חשבון אטימות מוסרית, טוב לה שלא נבראה משנבראה.
בכל ביתי נאמן הוא
"משה רבנו נצטווה מפי הגבורה ללכת ולהציל את בני ישראל. גורלו של עם שלם מונח על כף המאזניים, והוא מבקש ללכת וליטול רשות בגלל שבועה שנשבע ליתרו?" - על נאמנות ומוסר, לפרשת שמות.
