חיים צבעוניים
אחת השאלות שהטרידה אותי כילד היתה שאלת הצבעים. באותם ימים היו שני עלונים ששלטו ביד רמה - "שיחת השבוע" של צעירי חב"ד ו"שבת בשבתו" - שעוד היה שייך לתנועת הפועל המזרחי. כילד חיפשתי בעיקר אחר הסיפורים בעלונים, אך היתה שאלה אחת שתמיד תהיתי בה - לפי מה בוחרים אנשי העלונים את צבע הרקע לעלון, והאם הם מתאמים בניהם כדי שזה יצא באותו הצבע?
כשאני רואה היום את "שיחת השבוע" ששומר באדיקות מה על מסורת החלפת הצבעים, עדיין מבצבצת בי אותה השאלה. עם השנים השתכללה הגרפיקה של שאר העלונים, דבר שמאפשר לי שינה שקטה יותר בלילות, עם שאלה אחת פחות.
בשבת האחרונה קפץ שוב לביקור "טרנד הצבעים", כשחלק ניכר מעלוני המגזר שינו את עורם והתכסו בכתום. לפחות הפעם התשובה לשאלה היתה ברורה.
אין כניסה לפוליטיקה?
זיכרון נוסף מימי ילדותי על עלוני השבת: בבית הכנסת בו גדלתי היתה אוכלוסיה מגוונת יחסית, וכחלק מהשמירה על אחדות הקהילה עלתה מדי פעם האמירה ש"לא מכניסים פוליטיקה לבית הכנסת" - כשההשלכה העיקרית היתה שמקומו של "שבת בשבתו" - שהיה שייך, כאמור, ל"מזרחי" - מחוץ לכותלי הבניין.
למעט הצער על הפעמים בהם פספסתי את הסיפור לילד, סך הכל די נהנתי מהעובדה שהמבוגרים לא התעסקו בנושא שנתפס אז בעיני כמשעמם עד מייבש, בניגוד לכל אותם דיונים שעלו כמעט בכל הזדמנות אחרת בה היה מפגש חברים של ההורים.
היום, כשבמראה מולי כבר מבצבצות כמה שערות לבנות, אני תוהה שוב בשאלה הזו. אל מול היופי והתום בהם אני גדלתי, נדמה שקשה להפריד את הפוליטיקה מהווי חיינו, כולל החלק הדתי.
אני נגד דיבורים בזמן התפילה, אבל בכלל לא נראה לי מופרך, ולעיתים אפילו ההיפך מכך, שדרשת הרב תיגע במצבם של אנשי גוש קטיף, ובאבל הגדול שיש לנו על כך. גם בתקופה שלקראת הגירוש, היה נראה לי טבעי ביותר שהרב ידבר על התפילה שכולנו נושאים לכך שהגזירה לא תצא לפועל.
ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ועם כל הקושי שיש לי עדיין עם העובדה שהעלונים המחולקים בתוך בית הכנסת (ושבד"כ גם נקראים בתוכו) עוסקים בפוליטיקה, נדמה לי שיותר צורמת העובדה שעלון כמו "שבתון" לא טרח להקדיש לנושא ולו חצי מילה.
חורבן
לצד האבל על גוש קטיף - אין לשכוח שהשבוע נציין גם את "יום השנה" לחורבן בית המקדש. כנראה שלקראת האירוע, "מסביב לשולחן" של מכון המקדש הפסיק לשבת אחת את הפצת עלון הכיס שלו, ויצא במהדורת אותיות קידוש לבנה.
כחובב של הפורמט הקטן יותר, התעודדתי מכך שבמהדורה החגיגית לא נצפתה שום פרסומת, כך שאין בליבי ספק שבשבת הבאה יחזור הגיליון לגודלו הרגיל.
ארגמן, ארגמן, ארגמן
יש דברים שכבר אי אפשר בלעדיהם, למרות שאולי היה כדאי.
בויכוח ביני לבין אשתי על "העלון לאישה הדתית" זכיתי השבת בנקודות חשובות, כשגם אשתי קידמה במילים "בשביל מה זה טוב?" את המראה החדש של ארגמן.
למי שהצליח לפספס - בעקבות גדילתו עד ל-16 עמודים, ארגמן כבר לא מסתפק במראה הפשוט של עלון, אלא הולך על "לוק" של שבועון עם תמונת שער וכותרות - סטייל מעייני הישועה. לדעתי, ומסתבר שהעזר הפעם לא כנגדי, מדובר במהלך של טעם רע, שטוב שלא נברא משנברא.
הנקודות הללו היו חשובות, במיוחד לאור העובדה שכבר שבועיים שאני לא יכול להוריד להם נקודות על המדור שמספר על יחסי הכלה והחמות, או ליתר דיוק על כמה שנשים הם עם של קלאפטעיות.
הבהרות
1. אחרי ששאלנו מה פירוש הייבוש האישי אותו מבטיחים לנו בפרסומת לתפילין בית אל, הוסיפו לנו בטובם המפרסמים עוד שלוש מילים - "לעמידות ארוכת שנים". המדור עדיין ישמח להסברים מפורטים קצת יותר, אבל העיקר, בעצם, אלו המילים הבאות מיד לאחר מכן - "בתשלומים נוחים".
2. יש רגעים שאין מנוס מלומר: "כמה טוב שיש אלישיב רייכנר", ואני אסביר את הדברים. כבר סיפרנו כאן על רשימת הבריכות הנפרדות שפורסמה בעלון "השבת" של צוהר, כמו גם אצלנו בכיפה.
אלישיב רייכנר, "איש ירוחם", כפי שהוא מכונה בעלון, שם לב לעובדה שמהרשימה נעדרו בריכות השחייה הנפרדות של אזור הדרום. רייכנר לא יישב בידיים חבוקות. אמנם מעט בקטן, אבל בעלון האחרון של "השבת" תוכלו למצוא את השעות של הבריכות בירוחם, דימונה, מצפה רמון, נתיבות, שדות הנגב, באר שבע וקיבוץ להב. שכוייח.