מדיניות - משמעותה תוכנית המוטלת על החברה, והשאלה העקרונית הנשאלת היא: האם החברה נושאת באחריות לרווחתו של הפרט, או שהאחריות לכך מוטלת על כתפי כל יחיד ויחיד? ובמונחים הלכתיים: מה גדרה של מצוות צדקה המוכרת לנו מהתורה, האם רק הפרט חייב במצוה זו או גם הכלל?

א. צדקה ציבורית

עיון במקורות מלמד שבנוסף למצוות הצדקה האישית יש גם מצוות צדקה ציבורית. וכך נאמר במסכת בבא בתרא (ח, ב):

קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה, נגבית בשניים - שאין עושים שררות על הצבור פחות משניים, ומתחלקת בשלושה - כדיני ממונות; תמחוי נגבית בשלושה ומתחלקת בשלושה, שגיבויה וחילוקה שווים...

ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן.

בפשטות מדובר כאן במצוות הציבור ולא בחובה אישית. הציבור הוא שנוטל על עצמו אחריות להעמיד קופה ותמחוי, ולשם כך הוא גובה מהיחידים. לא מצינו שיחיד יוכל לטעון שמכיון שהוא מקיים מצוות צדקה באופן אישי לעניים אחרים הוא פטור מהמצוה הציבורית.

וכן משמע מלשון הרמב"ם (הל' מתנות עניים ט, ג):

מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה; אבל תמחוי - יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו.

ונראה שהרמב"ם למד זאת מלשון הברייתא דלעיל וכן מלשון ברייתא אחרת (שם):

אין עושין שררות על הציבור פחות משניים.

ועל כך נאמר בגמרא:

מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת... כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

ומקשים בעלי התוס' (ד"ה אכפיה לרב נתן):

ואם תאמר, והא... כל מצוות עשה שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין בית דין של מטה מוזהרים עליה, וגבי צדקה כתיב... "כי בגלל הדבר הזה יברכך".

ומתרץ רבנו תם:

דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי.

ובמסכת כתובות (מט, ב) מצאנו:

באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.

איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה?

תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא?! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה?!... כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?!

ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כורחיה...

גם כאן (ד"ה אכפיה) הקשו בעלי התוס', שאין כופין על מצוות עשה שמתן שכרה בצדה. ותירצו באופן דומה:

קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחודש. הלכך אכפייה כדאמרינן... דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן.

תירוץ זה של התוס', מסתבר שלא בא ליישב את הקושיא באותה סוגיא העוסקת בכפייה למזונות הילדים. הרי במזונות הילדים אין מקום לתירוץ שקבלת בני העיר לקצוב כך וכך כל לחודש מחייבת את האב לזון את בניו. ומסתבר יותר שהוא בא לתרץ את הקושיא מבבא בתרא על כפייה לצדקה רגילה. ולתירוץ זה תישאר עדיין הקושיא על מזונות הילדים, כיצד כופין עליה.

והנה בחידושי הריטב"א (שם) כתב:

אבל היכא דאמיד, כייפינן ליה, פירוש - מדין צדקה. ואף על גב דהוי מצוות עשה שמתן שכרה בצדה... - התם הוא בשאר מצוות, כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה, אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים.

וכן כתב הרדב"ז בהל' מתנות עניים (י, ז).

גם המהר"ל (בחידושי אגדות לבבא בתרא ח, ב) כתב בלשון דומה:

אף על גב דכל מצוות עשה אשר שכרה כתוב בצדה אין בית דין מוזהרים, בוודאי אין בית דין [מוזהרים] על הנותן, אבל איך יפרנס העני? ואם לא היו העניים צועקים לא היה צריך לכוף אותם. אבל בשביל צעקת עניים, שהיה [צריך] להם חיות, היו כופין. ובוודאי לא מקרי גזלן כאשר יכוף אותו לצדקה, שהם אמרו "גדול המעשה מן העושה", ולפיכך בצדקה מצוה לכוף, והיינו בשביל חיות העניים. ואם אין כופה, הרי מעלים עינו מן העני אשר אין לו פרנסה.

חידוש גדול חידשו כאן הריטב"א, הרדב"ז והמהר"ל, והוא - שיש בצדקה שני דינים: (א) חובת 'גברא', המוטלת על האדם לתת צדקה. (ב) חובת 'חפצא', לדאוג לכך שלעניים לא יחסר. מדין חובת ה'גברא' אכן אין לכפות על האדם. אך מדין חובת ה'חפצא' - מפני מחסורם של העניים – כופין. כפייה זו לא באה מצד המצוה האישית, אלא מצד חובת הציבור. הנפק"מ בין שני החיובים היא שהכפייה תיתכן רק מצד החובה הציבורית. בהיעדר מסגרת כזו אין מקום לכפייה. לציבור יש אחריות שונה; וגם מה שאינו בכלל מצוות צדקה ייכלל במסגרת האחריות הציבורית, כפי שיבואר להלן (פרק ב)[1].

נמצא אפוא שתירוצו השני של רבנו תם, שניתן לכפות אדם על צדקה משום שחברי הקהילה קיבלו עליהם שיכוף אותם הגבאי, עולה בעצם, מבחינה עקרונית, בקנה אחד עם תירוצם של הריטב"א והרדב"ז. ולכן גם כאשר מדובר באב שאינו מפרנס את ילדיו, בית הדין – שהוא המייצג את הציבור – כופה אותו לזון אותם, לא מדין צדקה אלא מדין מחסורם של הילדים.

ב. חיוב שוטה בצדקה

על פי הבחנה זו ניתן לענ"ד ליישב את פסיקת הרמב"ם בהל' נחלות (יא, יא):

ומי שנשתטה או שנתחרש - בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי.

והר"ן (לרי"ף כתובות יח, א ד"ה בעל כורחיה) הקשה עליו מהסוגיא שם (מח, א):

מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר.

אמר לו רבינא לרב אשי: מאי שנא מהא דתניא, מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר? אמר ליה: ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת?!

מאי "דבר אחר"? רב חסדא אמר: זה תכשיט, רב יוסף אמר: צדקה. מאן דאמר תכשיט, כל שכן צדקה; מאן דאמר צדקה, אבל תכשיט יהבינן לה, דלא ניחא ליה דתינוול.

וקיימא לן ש"דבר אחר" הוא תכשיט, שיש לתת לאשתו של מי שנשתטה או יצא למדינת הים, אבל צדקה לא לוקחים מאף אחד מהם. ועל כך מקשה הר"ן: מדוע כתב הרמב"ם שפוסקים צדקה על השוטה? והכס"מ (לרמב"ם שם) מתרץ שני תירוצים:

ואפשר שטעם רבנו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למיעבד צדקה מממונו. וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות צדקה ממנו. וכשהלך למדינת הים אין פוסקין צדקה, מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא. והיינו טעמא דאיפלגי רב חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך למדינת הים ולא איפלגי בדבר אחר דגבי מי שנשתטה.

שני הסבריו של הכס"מ מוקשים. על הסברו הראשון, שהוא גם ההסבר של הר"ן בכתובות, הקשה האבני מילואים (סי' עא ס"ק ה):

וקשיא לי: נהי דאילו ידע הוי ניחא ליה, כיון דסוף סוף השתא מיהו לא ידע כיון דנשתטה ולית ליה דעת הווה ליה ייאוש שלא מדעת, דקיימא לן דלא הוי ייאוש... ובתוספות שם (ד"ה מר זוטרא) ובהגהת אשר"י (סי' ג) והגהת מרדכי (סי' תכה) כתבו דאם אדם נותן לאכול לחבירו משל חבירו, אף על פי שיודע שחבירו יתרצה - אסור לאוכלו, דקיימא לן כאביי דייאוש שלא מדעת לא קני... ואם כן, היכא זנין בניו ובנותיו משום דמסתמא ניחא ליה, כיון דהשתא מיהו לא ידע? וצ"ע.

ועל כורחך צריך לומר בהסבר תירוץ זה שיורדים לנכסיו של השוטה מדין "זכין לאדם שלא בפניו"[2].

על כך יש להעיר מהגמרא במסכת בבא מציעא (עא, ב):

נהי דשליחות לנכרי לית ליה, זכיה מדרבנן אית ליה - מידי דהוי אקטן. קטן, לאו אף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה...? הכא נמי לא שנא.

אולם בהמשך אומרת הגמרא:

ולא היא: ישראל אתי לכלל שליחות, עכו"ם לא אתי לכלל שליחות.

וקשה: הרי גם שוטה לא יבוא לכלל שליחות, ואם כן, מדוע אומר הכס"מ שיש לו זכייה? וצ"ע.

גם הסברו השני של הכס"מ, שיש שיעבוד לצדקה, צ"ע: כיצד השוטה השתעבד לצדקה? הרי שיעבוד חל על האדם מדין ערבות, "נכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה". אך שוטה פטור מכל המצוות והחיובים, וכיצד הוא משתעבד[3]?

לכן נראה לומר בדעת הרמב"ם שחובת הצדקה של שוטה היא מדין מס. הציבור מטיל מסים על רכושם של כל בני העיר, וגם רכושו של שוטה בכלל. מסים אינם נובעים מחיוב אישי של האזרחים, אלא שיש זכות לציבור לגבותם כדי לממן באמצעותם את צורכי הציבור. ובאמת אין השוטה מחויב באופן אישי במצוות צדקה כחובת 'גברא', אלא הצורך לפרנס את העניים מטיל על רכושו חובת 'חפצא', וכנ"ל.

לאור דברינו יש לעיין בדברי הרמב"ם בהל' אישות (יב, יז):

וכן מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות ומפרנסין אותן.