מוטב היה כי לא היינו עוסקים בשאלת שליחת היד העצמית בנפש בראש חוצות. המומחים כולם טוענים כי עצם העיסוק הפומבי בהתאבדויות מביא בעקבותיו גל נוסף. הדיון עצמו, אף אם הדעות הנשמעות בו שוללות לחלוטין את ההתאבדות כמוצא ממצוקות, מלמד כי הנושא הוא לגיטימי, שאם לא כן לא היינו עוסקים בו, ועל כן יש בו שדר סמוי של כניסת ההתאבדויות למגוון הפתרונות האפשריים לפתרון בעיות קשות. אנו מכירים סוג כזה של שיקולים מהלכות בתחומים שונים, האוסרות אף את עצם העיסוק בנושא, כמו ענייני עבודה זרה ודומיהם.
ברם, כיוון שעלה נושא זה לדיון, חייב להישמע קול הלכתי צלול וברור. יש להפריד בין האמפתיה והחמלה על מי שהגיע למצב בו הוא חש שהעולם 'סגר' עליו, לבין העמדה העקרונית והבלתי מתפשרת, עד כדי קבורתו מחוץ לגדר. כאשר אנו דנים באדם שנפל למצולות, אין אנו יכולים לדון אותו עד שנגיע חס ושלום למקומו. אין אנו יודעים לאילו תהומות פנימיים הוא צלל, ומה עוצמת הכאב שהוא חש, עד שסבר שאין הוא יכול לעמוד בו. עיתים ההתאבדויות באות אף מנקודת מוצא מוטעית של רצון להגן על בני המשפחה הקרובים. כל אלה מחייבים צעידה בעדינות מרובה אחר מיטתו.
ברם, צעידה עדינה זו ליד המצוקות אינה מונעת שלילה מוחלטת של ההתאבדות. כבר מפרשת נח נאסר עלינו לשלוח יד בנפשנו. איסור זה הינו חלק בלתי נפרד מהיחס העקרוני שיש בהלכה לקדושת החיים, ולדחיית רוב מוחלט של המצוות מפני פיקוח נפש. קדושת החיים עומדת למבחן דווקא בשעות קשות, ודווקא כאשר הפתרון הקל הוא איבודם לדעת. בעמידה מול הצרות בכל מחיר ממשיך אדם את דברי ד' בבריאת העולם, המלמדים כי האדם ברוא בצלמו ובדמותו.
מעבר לכך, עמדה מתפשרת מכשירה את הקרקע בפני ההתאבדות הבאה. נוצר לחץ על אלה ששקעו בבוץ להתחמק מהחובות בדרך זו. אנו מכירים תופעה זו שגברה עם הטעות הנוראה של זקנים שחלו במחלה סופנית, וחשו כי הסביבה לוחצת עליהם לשחרר אותה מטיפול בהם. ישנה אחריות ציבורית גם כאשר מתמודדים במצוקה פרטנית, ולא ניתן להסיר אחריות זו.
את כל זה ביטאה ההלכה בקבורה שמחוץ לגדר. אמנם, בפועל אין אנו נוהגים כך, בשל ההנחה כי נוצרה חרטה לאחר המעשה, אולם השדר העקרוני קיים: זהו מעשה שאין להעלות אותו כלל על הדעת, ואין הוא קיים במסגרת הדרכים השונות אותן בוחן אדם בשעה שהוא נתון במצוקה קשה.
אמנם, אין אנו יכולים לפטור את עצמנו בשלילה בלבד. מובן מאליו כי מוטלת חובה קדושה לפיתוחה של חברה בה לא יהיה צורך לשלול את האפשרות, כי המציאות התומכת מסביב כלל לא תאפשר לשקול זאת. בימים כתיקונם הדבר מוטל על השלטון. בימים קשים, בו השלטון הכלכלי מופקד על המאקרו-כלכלה, מועבר תפקיד זה למגזר השלישי - המגזר האזרחי. המבקש להתמודד בגל המצוקות ייטול על עצמו את החובה לצמצם את המצוקות עצמן. המחקר מלמד כי הנופלים ונשברים באים לרוב דווקא מהמעמד הבינוני. עובדה זו מלמדת כי הסיבה אינה אובייקטיבית בלבד כי אם יש בה הרבה מהסובייקטיביות. אנשים חשים בושה כתוצאה מהמצב אליו נפגעו, ובשל כך אין הם נכונים עוד להיראות בציבור. לפיכך - גם את הציבור יש לתקן. ככל שנרבה אנחנו במערכת של תמיכה נפשית, חיוך ועידוד; ככל שנהיה יותר סובלניים כלפי חובות שחייבים לנו; ככל שניצור חברה צנועה יותר, בה חסרון ממון אינו מום ובה חתונה פשוטה אינה עלבון; ככל שבמערכת הערכים שלנו ירבה היחס החיובי למידות טובות ופחות למודל המכונית, כך נעצים את היכולת להתמודד עם המציאות הקשה. לא רק על כתפי הנשברים מוטל העול להתמודד עם החיים, כי אם גם על החברה כולה, ההולכת בדרכי התורה והחסד, ומאפשרת קיום בכבוד שאינו תלוי כלל במציאות הכלכלית.