בהלכה יש דאגה ליציבות מחירים של מצרכים חיוניים, בזמן שלום בכלל, ובעת מלחמה בפרט. אע"פ שכלכלה טובה זקוקה למסחר בשיטת ההתחרות החופשית, בהלכה יש הגבלה בעניין זה. כי ההלכה מגינה על הצרכן, שלא יופקעו מחירים של מצרכים חיוניים. ההלכה עושה כן הן ע"י פיקוח על המחירים, בכך שממונים עוקבים אחר מפקיעי מחירים, והן ע"י הטלת איסורים מרסנים על הצרכנים ועל המשבירים, בכדי למנוע ייקור המחירים.
ההלכה בחרה בדרך האמורה, ביודעין. שהרי היו דעות בקרב חכמי ההלכה, שהעדיפו את המסחר החופשי. ולשיטתם, אף שמעמידים ממונים לפקח על המדות, "אין מעמידים אגרדמין (=ממונים) לשערים (=למחירים). (ב"ב, פט, א). וכך נהגו בירושלים: "איגרדמין היה בירושלים. ולא היו ממונין על השערים. אלא על המדות בלבד". (תוספתא, ב"מ, ו, יד). ההסבר שניתן לדעה זו הוא הצורך בהתחרות חופשית: "ואין מעמידין אגרדמין לשערים, שלא ימכור ביוקר. סברא הוא דאינו צריך. דאם זה רוצה למכור ביוקר, אותו הצריך למעות יתן בזול. וילכו הלוקחין (=הלקוחות) אלו, וימכור זה (=שרצה למכור ביוקר) בזול על כרחו" (רשב"ם, ב"ב, שם, ד"ה ואין מעמידין).
יש לציין שהשיטה שנבחרה להלכה, ש"מעמידים אגרדמין בין למדות בין לשערים", נומקה בגמרא, ב"ב, שם: "מפני הרמאין". כלומר, לא מחמת כפירה בחשיבותו של מסחר חופשי, אלא בשל הדאגה מפני הרמאים, שינצלו את חופש המסחר, לטובת עצמם ולרעת הצרכנים: "שממתינין (=הסוחרים) אותו המוכר בזול. ואח"כ מוכרין ביוקר". עכ"ל. ובדרך רמאות זו, הצרכנים יִפָּגעו בשתיים: בכך שיהיה להם מחסור במצרכים חיוניים. ובכך שיספגו ייקור בגין הביקוש, כשאין היצע. רשב"ם, שם, ד"ה מפני הרמאין. מעניין הנימוק השני שהרשב"ם נתן לפקוח על המחירים מפני הרמאים. שהפקוח לא נועד למנוע מסחר חפשי, אלא להבטיח שהצרכן יקבל מצרך ששווה את המחיר שהוא משלם: "מפני הרמאין המוכרים ביוקר, ואומרים שהוסיפו במידה (=בניגוד לאמת). או שנתן חטין יפות למעלה ורעות למטה. או כל מיני רמאות".
ההלכה שנפסקה, שאע"פ שמבחינה עקרונית די בכך שהמסחר החופשי יהיה הוגן, כגון שהמוכר מגלה שקיפות, ואומר לקונה, שהוא מוכר לו מצרך ששווה סלע בעשרה סלעים. אבל למעשה אין לנהוג כן. משום שעל ביה"ד לפקח שהמוכר לא ישתכר יותר מששית, במצרכים שיש בהן חיי נפש. (רמב"ם, מכירה, יד, א), ו(שו"ע, חו"מ, רלא, כ), וחכמי ישראל השוו את מפקיעי השערים כמלווים ברבית. (ב"ב, צ, ב. ורמב"ם, שם, ו, ושו"ע, שם, כה).
כדי לשמור על יציבות המחירים המוזלים, או כדי למנוע ייקור מחירים, לא הסתפקו חז"ל בפיקוח, אלא הם קבעו איסורים שנועדו למנוע אגירת מצרכים בעת שלום, או בהלת קנייה בעת מלחמה. בתוספתא, ע"ז, ד (ה), א, שנינו: "אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שנים וסלתות, פירות, אבל דברים שאין בהן חיי נפש, כגון: כמון ותבלין הרי זה מותר... במה דברים אמורים בלוקח מן השוק. אבל בכונס מתוך שלו, אפילו עשר שנים מותר לאצר. בשנת בצורת אפילו קב חרובין ולא יעצור. מפני שמכניס מאירה בשערים". עכ"ל. השווה, ב"ב, צ, ב. יש שפירשו ברייתא זו כמי שהיא אוסרת על הקונים מן השוק מצרכים חיונים, בכמויות גדולות, בזול, כדי לאגרם, ולמכרם ביוקר, רק כשיהיה מחסור. כי ספסרים כאלה גורמים למחסור בשוק וליוקר. רבינו גרשום, ב"ב, שם, רשב"ם, שם, ומאירי, שם. אבל צרכנים שקונים לצריכתם הפרטית, אפילו בכמויות גדולות, ולצורכי אגירה, אין איסור בכך. ויש אומרים, שהאיסור הוא רחב יותר, שאפילו בצריכה פרטית, אין לקנות מן השוק בכמויות גדולות ולצורכי אגירה מצרכים חיוניים משום שהם פוגעים במעוטי היכולת, בגין המחסור והיוקר. רמב"ם, מכירה, יד, ה, עיין ספר המפתח (רמב"ם, פרנקל) מקורות לשיטה זו.
כל זאת בימי שגרה. אבל בשנת בצורת, אפילו קב חרובין לא יאצור. מפני שמכניס מארה בשערים. דהיינו שהאוגר, אפילו לצריכה פרטית, גורם לייקור, בגין בהלת הקניות. י"א אפילו מצרכים בלתי חיוניים, שאילתות, שאילתא לב, וי"א שלדעת הטור, דווקא מצרכים חיוניים, העמק שאלה, על השאילתות, שם. אבל מי שיש לו גידולים משלו, מותר לו לשייר לו ולבני ביתו, כדי הספקה לשנה, שהיא שנת מחזור גידול היבולים, שו"ע, חו"מ, רלא, כד.
ואף שחכמי ההלכה התייחסו למצרכי מזון בשנת בצורת. מינה נלמד למצרכי מיגון חיוניים וכיו"ב, לעת מלחמה. שאסור שהצרכנים יאגרו, רק בכמות הדרושה להם לתקופה המוערכת של המלחמה. ובלי בהלת קניות, כדי שלא ייקרו את המחירים, ובכדי שלא ייפגעו מעוטי יכולת. והמשבירים לצרכנים אסורים לנצל את ההזדמנות ולייקר. כי אם יעשו כן, ייחשבו מפקיעי שערים, ואסור להם ליצור כביכול מצב של מחסור, כי הם כאוצרי פירות שמיצרים לישראל, ועוברים ועל "וחי אחיך עמך". והם כרשעים ומלווי בריבית.
**הרב רצון ערוסי הינו רב העיר קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל