ככל היוצא מפיו יעשה - ציווי ממוקד זה מדבר על יסוד מהותי בדמות האדם - על האדם לעמוד בדיבורו. אמת פשוטה זו הייתה צריכה להיות גורם מרכזי המעצב יחסי אדם ורעו. ברם, בעולם בו אנו חיים, התרגלנו לכך שאין חובה לעמוד בדיבור. באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו כי העולם כפי שאנו מכירים אותו מקולקל, וחובה עלינו להסתער עליו ולשנות אותו.
מה פירושה של חובת העמידה בדיבור? בראש ובראשונה הכוונה היא למימוש אמיתי של התחייבויות. המקום המובהק בו נתקל כל אחד מאתנו בחובה זו הוא בקביעת מועד לפעולה מסוימת - בין אם מדובר בזמן פגישה ובין אם מדובר בקביעת מועד לסיום עבודה מסוימת. בחברתנו השתרש הנוהג כי מילים אלו אינן מחייבות - זמן אינו זמן ומועד אינו מועד. ואילו התורה מצווה כי בשעה שקובע אדם זמן פגישה הוא חייב להתכוון לכך ברצינות, ולעשות כל מאמץ שלא לחרוג מכך. חובה זו מוטלת עליו משני כיוונים שונים: ראשון בהם הוא החובה שלא לפגוע בשני ולגזול את זמנו. שני בהם הוא זה המופיע בפרשת השבוע - התורה מצווה על האדם לעמוד בדיבורו, ולעשות את כל היוצא מפיו, גם כשהדבר פוגע בו ואינו נוח כלל ועיקר. זהו אחד התחומים ההלכתיים שיש להחמיר בהם מאוד מאוד. אמנם, אין מדובר בנדר במובן המובהק של המילה, אך מחויבות זו היא חלק בלתי נפרד מפרשת נדרים. כידוע, חובת קיום הנדר היא מהותית מאוד בעולמה של תורה, ולא לחינם נפתח יום הכיפורים בתפילת כל נדרי. זהו סימן מובהק לכך שהנדר הוא תחום שיש להחמיר בו, וחלק מחומרא זו היא העמידה בדיבור. על כן קוראת לנו התורה לתקן עולם בכך שנתכוון ברצינות לדברינו ואף נממש בפועל כוונה זו.
היוצא מפיו של אדם אינו נוגע לזמנים בלבד. הוא ממשיך לכך שהתחייבויות יש לקיים. גם כאן יש להבחין בין היסוד המשפטי לבין החובה העקרונית. מבחינה משפטית הבטחות אינן תופשות, וקניין דברים אינו קניין. גם אם מבטיח אדם לרעהו בפני עדים כי ייתן לו סכום מסוים של כסף, אין השני יכול לתבוע הבטחה זו בבית דין, אלא אם כן נעשה קניין על התחייבות זו. סיבת הדברים נובעת מעמדה מהותית של תורה, שדברים הם מושג מופשט, ויש לעגן כל דבר במציאות, ולא להותיר אותו כדברים בעלמא. ברם, העובדה שלא ניתן לתבוע את ההתחייבות בבית דין אינה אומרת שלא קיימת חובה כלפי שמייא לעמוד בדיבור. בשעה שמוציא אדם דבר מה מהפה עליו לדעת כי כל היוצא מפיו מחייב אותו, ואין הוא יכול להתחבא מאחורי המשמעות המשפטית.
עשיית כל היוצא מפיו של אדם ממשיכה הלאה, והיא הופכת לתפישת כללית ביחס לדיבור. דיבור הוא מונח קדוש, שאין אנו יכולים לזלזל בו. זהו הכוח העיקרי בו בולט האדם מעל לבעלי חיים אחרים, והתרגום אף אפיין את האדם בפרשת הבריאה במילים "רוח ממללא". כיוון שכך, יש להתייחס אל הדיבור כדבר מה שהוא קדוש, שיש לקחת אותו ברצינות. מול אווירה תת-תרבותית בה למלה הנאמרת אין משמעות של ממש, ובה ישנה זילות של ממש אפילו במלה הכתובה, ניצבים שומרי התורה ונאמניה ואומרים כי הדבר צריך להיות הפוך - אמת ומשפט שלום הם המחייבים את עיצוב החיים הבין-אישיים והציבוריים.
בשעה שמתגלה בעולם כי ההולך וההולכת עם כיסוי ראש מתאפיינים בכך שיש כיסוי גם למילים שלהם, ושמירת התורה היא חלק בלתי נפרד מאמינותו של אדם, ובעל מקצוע ירא שמיים מייחס גם חשיבות עילאית ליוצא מפיו - מתקדש שמו של מלך מלכי המלכים, ומתברר בעולם כי יש ערך למילים, ויש ערך לעומד מאחורי המילים, ומלה היא מלה - לא פחות.