"הגוף שבור ומרוסק, אך הנשמה מאירה"

אבא שלנו, יקר ומיוחד ואהוב.

בספרך "מעט מן האור" לספר שמות, הבאת מתוך שיריה האחרונים של זלדה "בבית החולים" את השיר היפיפה "נפשי הציצה מן החרכים":

וכהרגלך, אבא, הוספת ב"מדרשיר" את הסתכלותך המיוחדת על המילים, וכך כתבת:

"זלדה ששכבה על ערש דווי, לא איבדה את יכולת ההקשבה וההסתכלות המיוחדים לה, ואף תפילה לא משה מפיה עד יומה האחרון.

בבית הפותח במילים, "נפשי הציצה מן החרכים", מעלה זלדה את התפילה ליעודה העליון: דבקות בה' יתברך כערך בפני עצמו, ללא כל תביעות ובקשות. נפשה של זלדה "מציצה מן החרכים" כמו הדוד המציץ מתוך החרכים שבשיר השירים. אלא שבשיר זה החרכים הם חלונות הכאב של מחלתה, או בלשונה של זלדה "הבוקה והמבולקה של חליי". זלדה שלא רק ידעה תנ"ך אלא חייתה תנ"ך בכל נימי נפשה, נוטלת כאן את ביטויו של נחום הנביא על "הבוקה ומבוקה ומבולקה" של העיר נינווה, שכל מערכותיה קורסות, ומסיבה אותו על קריסת המערכות בגופה שלה.

אך דווקא בשעה שהגוף מתפורר מעצמת מכאוביו, מציצה הנשמה מתוך "הבוקה והמבולקה" ולוחשת בחושך להיה הווה ויהיה "בידך אפקיד את רוחי". פסוק זה, שאנו נוהגים לומר בקריאת שמע שעל המיטה, לקוח מתפילתו של דוד המלך בתהילים "בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת".

אלא שדוד מפקיד רוחו מתוך ציפייה לישועה ולבשורת חיים, ואילו זלדה, היודעת שמותה קרוב, מפקידה ביד ה' את חייה ואת מותה, מתוך הכרה ודאית, כי בין כך ובין כך: "ואני קרבת אלוהים לי טוב".

עד כאן דבריך.

ואמנם - לא עליך כתבת את הדברים, אלא על זלדה עצמה, שהרי הספר יצא לאור עוד לפני גילוי מחלתך הקשה. אך מתוך תוכך יצאו הדברים, כנים ונכונים כל כך גם לימי מחלתך שלך, ולהתמודדותך המיוחדת.

***

מאז פורים תש"ע, בו התגלתה מחלתך, דיברנו לא פעם על המוות. ואתה תמיד אמרת שאינך מפחד כלל. "הדברים לא מסתיימים פה", היית אומר וחוזר שוב ושוב על הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום", "למען יזמרך כבוד" - בעולם הזה, "ולא ידום" - לעולם הבא. ומסביר: אם החיים שלך מזמרים כבוד לקב"ה, גם אם אתה לא אומר את זה כל היום, אבל אתה חי בצורה שמזמרת כבוד לקב"ה, אז זה לא יידום, הדברים נמשכים.

"הסיפור הוא להגדיל את שמו של הקב"ה”, כך היית אומר. "אם הקב"ה רוצה שאגדיל את שמו בעולם הזה - אז אגדיל את שמו פה, ואם הוא רוצה שאגדיל את שמו בעולם הבא - אז אגדיל את שמו שם. "מה לי הכא, מה לי התם"?

ואני הייתי מקשה ושואלת: "אם מה לי פה, מה לי שם, אז למה להילחם? למה לעבור הקרנות יומיומיות וכימותרפיה? למה לבלוע עשרות סוגים שונים של כדורים? למה לנסות להילחם במחלה הזאת בכל דרך?" ואתה היית עונה כרגיל בפסוק "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודך עפר, היגיד אמיתך?” ומסביר: למה “מה בצע בדמי ברדתי אל שחת”? בגלל ש:"היודך עפר? היגיד אמיתך!" בגלל היכולת להודות. בעולם הזה קיימת יכולת ההודאה, ועל זה שווה להילחם, על היכולת להודות לקב"ה, להלל ולשבח.

ואכן היית מקפיד להודות. בכל יום ויום היית חוזר ואומר: "אני מודה על כל נשימה ונשימה".

ומתוך גדלות זו, הצלחת להתמודד בשלווה מדהימה עם כל ירידה בתפקוד. הצלחת להיעזר ולהיתמך בסביבה, בלי להתלונן, ובלי לשקוע, ובלי להיכנס לדכדוך, על אף שהיקף העזרה שנזקקת לה הלך וגדל מיום ליום.

וגם כשנאלצת להתמודד עם תחומים, שלעתים כרוכה בהם בושה, אמרת לי: "תחילה התביישתי, ואז אמרתי לעצמי, זה מה שהקב"ה החליט שאני צריך לעבור עכשיו, אז אני צריך לקבל זאת באהבה, ואין לי במה להתבייש".

***

בימי מחלתך, היו שעות רבות של היום מוקדשות לתפילה. וגם כשכבר בקושי יכולת לעמוד, ולא יכולת בעצמך להתעטף בטלית ולהניח תפילין. ואנו - ילדיך ואמא, היינו עוטפים אותך בטלית ומניחים את התפילין על ידיך ובין עיניך, גם אז הייתה הנהרה על פניך.

וכשהיית אומר את "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה" לפני ההתעטפות בטלית, והיית מגיע למילים "הריני מתעטף בציצית, כן תתעטף נשמתי ורמ"ח אברי ושס"ה גידי באור הציצית..." היית עוצר ושואל: "איך אפשר להתעטף באור?? אפשר אולי לראות אור, אבל להתעטף באור!? ועוד לעטוף את הגוף באור? את האיברים באור? איך ייתכן?”, “ שנים לא ידעתי", כך אמרת, "אך עכשיו אני יודע, אני מתעטף באור! עכשיו אני מתעטף באור!"

ובאמת, ככל שהלכה המחלה וגברה, וככל שכוחותיך הפיזיים נחלשו, כל הלך האור והתעצם.

והיית חוזר ואומר "אני רואה אור גדול, אני לא יודע אם זה אור של העולם הזה , או אור של העולם הבא, אבל אני רואה אור גדול".

ופעם כשאכלת ושתית, אמרת: "אני אוכל אורות, אני שותה אורות".

ואנו - ראינו אמנם את גופך כאן איתנו, אך הבנו שאתה חי במקום גבוה בהרבה, במקום מואר, במקום שהוא מעבר לגוף הרצוץ והשבור. ואף אתה במילותיך חזרת והסברת, לכל שואל: "הגוף שבור ומרוסק, אך הנשמה מאירה".

***

ובאחד הימים שמעתי אותך מסביר לסמירה, העובד הזר שליווה אותך, שהבין אמנם אנגלית, אך היה נראה שאותך הוא מבין גם בלי מילים. וכך אמרת לו בעברית: "תדע לך, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא. ואני רואה את הדלת פתוחה".

ובאמת ,אבא, נראה שבשבילך הדלת הייתה פתוחה. לא רק כי התקרבת לסוף ימיך, אלא בגלל שנשמתך הייתה פתוחה, בגלל שהיית פתוח לקלוט את אור ה' הנמצא בכל, את האור הגדול, הסובב אותנו, ומצוי גם בדברים הפשוטים.

וכמו שהקפדת לצטט מתוך מילותיה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר ומותר לאהוב".

והקפדת לא רק להגיד, אלא לחיות את הדברים, להיות פתוח לדברים הפשוטים, ולאפשר להם לנגוע בך ולהאיר את נשמתך.

***

בחודש האחרון היית במצב קשה מאוד. כמעט ולא דיברת, אבל היית מחזיק בידינו חזק. ואנו - היינו בעיקר שרים לך.

וכל תנועת שפתיים או משפט שאמרת, אפילו פעם ביום, היו עבורנו שמחה גדולה.

באחד הלילות בהם ישנו, יחיעם ואני, על יד מיטתך בבית החולים, היית במצוקה נשימתית. ותוך כדי המאבק על הנשימה, חזרת ואמרת שוב ושוב: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'", "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". הקול סדוק, בקושי מובן, אך מתעקש וחוזר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". וכשקצת הוקל לך, ביקשת: "שירת העשבים", ואני שרתי לך את השיר המופלא. ואתה, על אף מצבך הקשה, שרת איתי בקול סדוק: "וכשהלב מן השירה מתמלא, ומשתוקק אל ארץ ישראל, אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב".

ומתוך הניגון התמידי של לבך, חזרת ונעורת שוב באותו הלילה ואמרת:"ה' אלוקיכם אמת", "ה' אלוקיכם אמת".

וכך גם בלילות אחרים בבית החולים, מצבך היה קשה ביותר, אך אתה המשכת להתעורר ו"להגיד... אמונתך בלילות".

לילה אחד חזרת ואמרת שוב ושוב: "ה' אחד ושמו אחד", "ה' אחד ושמו אחד". ולאחר מכן: "מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם".

המצב היה קשה ואתה בקושי דיברת, אך המשפטים הספורים שכן אמרת, היו תמיד של תורה או שירה, חושפים בפנינו מה נותר בעומק האדם, גם כשנראה שהכול כבר מתפורר, חושפים בפנינו את גדולת הנשמה.

***

כשהרגשנו שהטיפול בבית החולים כבר לא נכון לך, עברנו איתך להוספיס בירושלים ,כתחנה בדרך הביתה. וכל הבוקר בבית החולים בתל-אביב אמרתי לך "אבא, עוד מעט עולים לירושלים". עיניך היו רוב הזמן עצומות, ולא ידענו האם אתה מבין, אך הנהגנו את עצמינו לדבר אליך, בהנחה שגם אם אינך מגיב, אתה אולי שומע.

וכשהגענו להוספיס שבהר הצופים, שרתי לך את "מעל פסגת הר הצופים" ואת "ירושלים של זהב", אך באמצע השירה נאלצתי להפסיק כדי לענות על שאלותיהן של האחיות בהוספיס בקשר למצבך הרפואי. ואתה - על אף שהיית נראה שאתה כבר לא לגמרי איתנו, שרת מהמיטה בקול סדוק: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", כי איך אפשר להפסיק את השיר לפני שמספרים על החזרה לירושלים?!

והאחיות בהוספיס קראו בהפתעה מוחלטת: "הוא שר, הוא שר", כי במצבך הפיזי, זה היה נראה כפלא ממש. והן עמדו סביב מיטתך והצטרפו לשירה.

ועל פסגת הר הצופים גם אתה שרת, עד תום השיר, בקול שבקושי נשמע: "ירושלים של זהב".

***

ועוד בהוספיס, ערב לפני שהחזרנו אותך הביתה, אל ההר הטוב הזה, בערב ראש השנה, שרתי לך: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו".

ותמיד היית נוהג לשאול על הפסוק הזה "מה הרצון פה? לשבת דרך קבע בבית ה', או לבקר - ללכת ולחזור?" והיית עונה: "הרצון הוא לשבת בבית ה' דרך קבע, אבל להיות בתחושה תמידית של ביקור".

ובתום השיר, עיניך עצומות, ונראה שאתה בעולמות אחרים, שאלתי אותך, לא בציפייה שתענה, אלא כדרך שהנהגנו את עצמינו לדבר אליך, שאלתי: "נו אבא, מה עדיף "שבתי" או "לבקר"? ואתה פקחת את עיניך וענית בקול סדוק: "לחזות בנועם ה'".

אז אבא שלנו, יקר ומיוחד, אנחנו מקווים שאתה עכשיו מקיים בעצמך "לחזות בנועם ה'" ושאתה יושב בית ה' דרך קבע, אך בתחושה תמידית של התחדשות, של ביקור.

ולוואי שנדע גם אנו, לחיות בחיינו את הגובה הזה, ומתוך כך להגביה את החיים, כאן על פני האדמה.