כידוע, על-פי ההלכה היהודית, אין מרשיעים אדם אלא על-פי עדות ברורה, ובוודאי לא על-פי הודאת עצמו, ואין אנו מאמינים להפללה עצמית, גם אם היא נראית לנו סבירה, כי יתכן שהודאתו נובעת מגורמים שונים. "אין אדם משים עצמו רשע". הרי חזקה על אדם שהוא לא ידבר רע על עצמו, ואם עושה זאת, יש לו איזו תועלת, ובכך פוקעת אמינותו: אולי מבנה נפשי מעורער, התרברבות, רצון לחפות על מישהו, לחץ חברתי, הבטחת שווא של חוקרים להקל בעונשו אם יודה, השגת ההודעה באמצעים פסולים של סחיטה ולחץ פיזי או פסיכולוגי.
עמירם בן אוליאל הורשע ברצח משפחת דוואבשה
אמנם במשפט היווני והרומי הודאה נחשבת, וכן בחוק המערבי, וכן בחוק הישראלי-האנגלו-סקסי, בו הפללה עצמית היא "מלכת הראיות", כיוון שבמקרים רבים, לא ניתן להציג שום הוכחה אחרת.
אבל גם על-פי החוק הנהוג במדינתנו, אין להפריז באמינותה ולהפוך את "מלכת הראיות" ל"קיסרית הרשעות השווא". נציין שבמדינתנו אחוז ההרשעות מגיע ל-99% של המשפטים הפליליים, וזהו נתון תמוה שאין דומה לו בעולם המערבי, שם אחוז ההרשעות נע בין 65% ל-75%.
ודאי חייבים לנקוט באמצעי זהירות מרובים, כגון להזהיר את הנחקר שכל מה שיאמר יוכל לשמש נגדו ושהוא הוא המפליל את עצמו עקב הודאתו . ובכלל, כל הודאה, שהנחקר חזר בה היא בעייתית ומדליקה נורה אדומה. ובמקרה שלנו – יש יער של רמזורים.
אמנם, היו מקרים רבים של משפט זוטא מקדים, בו טען הנאשם שהודאתו הוצאה ממנו באמצעים פסולים, אך מעולם לא זוכה נאשם בעקבותיו.
לעומת זאת היו מקרים רבים שחשוד הודה, שיחזר את הפשע ונכלא לשנים רבות, ואחר-כך שוחרר כי נמצא האשם האמיתי או התברר שלא היה פשע כלל. למשל פאבל סמירנוף הודה ושיחזר רצח חברו ושריפת גופתו והנה הוא נמצא חי, בריא ושלם. טארק נוג'יאת הודה ושחזר רצח החייל אולג שייחט, ונמצאו אחר-כך האשמים. עיזאת נאפסו הואשם בריגול על לא עוול בכפו ואחרי שבע וחצי שנים בבית-סוהר, הוכחה חפותו, והתברר שהודה תחת לחץ פיסי ופסיכולוגי והצגה סלקטיבית של ראיות – מה שהוליד ועדת לנדוי לבדיקת דרכי החקירה של השב"ס.
כנופית מע"צ, מועצת עבריינים צעירים, הורשעו על-סמך הודאות ועקב זה נכלאו, עד שהתעורר מצפונו של קצין שגילה שההודאות נגבו תוך כדי עינויים קשים והשפלות, שהן זויפו והינן בדויות. בוטלה ההרשעה והנאשמים זכו כל אחד לפיצויים של 15 מיליון מהמדינה (כלומר האזרחים שילמו ולא החוקרים והשופטים...) עמוס ברנס נידון למאסר עולם על-סמך הודאתו ולבסוף זוכה. היו עוד רבים שעוררו ספיקות כבדים, כגון סלימאן אל עביד ביחס לרצח של חנית קיקוס ועיין ספרו של קסן "הורשעו וזוכו" על 53 מקרים.
גם בארצות-הברית 22% מההודאות התבררו כהודאתו שווא, וזאת מתוך אחוז ההרשעות שהוא כ-70% ולא 99% כאצלנו. אמנם גם בחוק הישראלי אין סומכים על הודאה בלבד אלא צריכה להיות נלווית איזו תוספת ראייתית ממשית שתשמש חיזוק וסיוע, המכונה "דבר מה נוסף", שלא הוגדר בחוק אלא תלוי בשיקול דעתו של השופט, שלעיתים אינו אלא בדל אפסי, כגון במקרה שלנו, שהוא לא רק אפסי, אלא קנה רצוץ ומוכחש. שהרי כאמור לעיל, זירת הרצח היתה עמוסה בראיות ביולוגיות, כגון כ-100 שעות ומתוכן 15 שערות ארוכות בידה השמאלית של הנרצחת, ועוד ממצאי דנ"א, – ומאומה של הנאשם.
אכן הנאשם אמר לחוקרים שהוא בטוח שכאשר יגיעו ממצאי המעבדה הביולוגיים, אז תוכח סופית חפותו והוא ישוחרר. לכן הם סיפרו לו שיש כתמי דם של הנרצחת על כליו וממצאים ביולוגיים שלו בזירה, עד שהאמין שביצע את הרצח על אף שלא זכר ממנו דבר. הוא התחנן: תנו לי איזו זריקה כדי שאזכור... לו היו מבצעים הצלבת ממצאי דנ"א ובדיקה השוואתית היו רואים שלא הנאשם הוא הרוצח והיו מגיעים לרוצחים האמיתיים.
אכן כבר ערערה ועדת גולדברג בשנת תשנ"ד על ההנחה שהודאה היא "מלכת הראיות". וכן השופטת בדימוס דורנר, הן בפסקי דין שלה, הן במאמר שלה, הביעה חשדנות ביחס למשקל שיש לתת להודאה. פרופסור קנת ניסח את הבעייתיות של הודאה ללא נוכחות עורך-דין, בגלל שהנאשם אינו בקיא לנסח את עצמו וכאשר הוא מסביר בפני בית-דין את כוונותיו הוא נחשב לשקרן. בנידון שלנו, כל אדם ישר יראה שההודאה מלאה סתירות ואינה סדורה ועקבית.
יתכן שקרתה כאן טעות חמורה הגובלת לפשע של ממש, שיש לתקנה בהקדם, להוציא את האמת לאור, ולהציל מעוול אדם חף מפשע.