ההוראות השונות להתמודדות והתגוננות מפני המגיפה מורכבות משני סוגים של הוראות: לסוג הראשון אקרא 'הוראות מסדר ראשון' והוא כולל את כל הוראות ההרחקה הברורים לכל: שטיפת וחיטוי ידיים, ושמירה של הרחקות חברתיות מסויימות (בעיקר מגע). ולעומתן ה'הוראות מסדר שני' כוללות סט שלם של התנהגויות שהמטרה המרכזית שלהן היא "להרחיק את האדם מן העבירה". 'הוראות מסדר שני' כוללות את סגירת המקומות הציבוריים שעדיין סגורים היום (בעוד אחרים פתוחים), שעות שונות לתחילת וסיום הלימודים, תוכנית הקפסולות במוסדות החינוך (ובעיקר התוכנית המחמירה של הישיבות) ועוד.
ניהול משבר הקורונה מורכב משני חלקים משמעותיים: השלב הראשון הוא זה שהתחיל עם החולה הראשון בארץ (ואפילו קצת קודם), והסתיים מעט אחרי פסח כשקצב הגידול בכמות החולים החל להתמתן. השלב השני החל עם סיומו של השלב הראשון ומטרתו היא להצליח להחזיר את כולנו לחיים רגילים עד כמה שאפשר באופן בטוח והגיוני.
בשלב הראשון של ניהול המשבר אני חושב שהיה צורך בכל החומרות שנקבעו. כפי שכולנו יודעים הפסיכולוגיה האנושית שלנו מתקשה לשנות הרגלים. כל מי שניסה פעם לעשות דיאטה, להתחיל לעשות כושר, או להפסיק לעשן יודע זאת. ולכן, כדי להרגיל את הציבור הרחב לאמץ במהירות את ה'הוראות מסדר ראשון' הנדרשות לניהול משבר היתה חובה להוכיח שזה משבר אמיתי. לדעתי אם לא היו קובעי המדיניות הולכים עד הקצה, ומוסיפים הוראות רבות מסדר שני, כמעט עד לרמה של סגר מלא, על כל השלכותיו – הציבור לא היה מאמץ גם את ה'הוראות מסדר ראשון', והמגיפה היתה מכה בנו קשות.
רק מעבר ל'מצב חירום', כמו מלחמה, אותו הישראלים מכירים היטב, והוא חלק מהDNA שלהם איפשר לציבור הישראלי, הבלתי-ממושמע בדרך-כלל, לאמץ היטב את ההנחיות הנדרשות לתקופה הזו. אני חושב שזה היה שימוש נכון בפסיכולוגיה התנהגותית להטמעה מהירה ונכונה של הוראות החירום.
אבל עכשיו המצב הוא שונה.
כשרוצים לקבוע מדיניות לצורכי חזרה לשגרה – אי אפשר לבצע זאת באמצעות הכלים לשעת חירום. הסיבה לכך היא מאד פשוטה: הכלים הללו, בהגדרתם, מתאימים לספרינטים, לריצות קצרות, ולא למרתון. ואנחנו, כפי שברור לכולם היום, במרתון.
בשלב הזה של ניהול המשבר היה על קובעי המדיניות לעבור לשיטת שיווק אחרת, בדיוק כמו בעולם השיווק הרגיל: יש לעבור למסר חד, קצר ובהיר. המסר הזה צריך להיות לדעתי שהקורונה עוד תישאר איתנו פה זמן רב, ולכן אנחנו נדרשים לשינויים התנהגותיים מסויימים, אבל יש למקד את השינויים הללו ב'הוראות מסדר ראשון' בלבד. מה שברור לכל שהוא הכרחי וחיוני לאורך זמן – שטיפת וחיטוי ידיים, ריחוק חברתי מסויים, ולדעתי גם מסיכות במקומות ציבוריים. כל השינויים הללו בהחלט אמורים לוודא שגם במקרה של התפרצות חוזרת (וזו, לצערנו, כנראה תבוא) ההתפשטות לא תהיה כאש בשדה קוצים אלא מתונה יותר, ותאפשר לנו זמן התגוננות נדרש.
כל שאר ההגבלות שעדיין מלוות אותנו בימים אלו מבלבלות את הציבור. מרגע שאין היגיון קוהרנטי ברור וחד במה מותר ומה אסור – הציבור מתחלק מיד לשנים: אלו שמחמירים מדי ואלו שמקילים מדי. איזה היגיון יש לכך שהים פתוח אבל בישיבות מותר ללמוד רק בקפסולות של 20 תלמידים שאפילו לא יכולים להשתמש באותם חדרי שירותים? מה עומד מאחורי ההחלטה שאני יכול להזמין טייק-אווי ממסעדה ולאכול על ספסל מחוץ לה, אך לא על הספסל הממוזג והנעים שבתוך המתחם? וכמובן – סיפור החזרה לגנים ובתי הספר שהפך לפארסה אחת גדולה. כל הצעדים המשונים הללו גורמים לציבור לא להבין את המסר, וחמור מכך – לאבד את האמון במקבלים ההחלטות. כך לא ניתן יהיה לקבל את האמון חזרה בהמשך הדרך.
אני חושב שהנדרש בימים אלו זה לפתוח הכל בחזרה. מיידית. בלי הגבלות מ'סדר שני', בלי שעות מיוחדות, ובלי הדרגתיות. אפשר לפתוח כרגע את בתי הספר ואת בתי הכנסיות, את בתי הקפה ואת החופים. הכללים צריכים להיות אחידים בכולם: בדיקות חום בכניסה, ניקוי וחיטוי ידיים לעיתים קרובות, ומסיכות במרחבים ציבוריים. וכמובן – סגירה מיידית של כל מקום בו יימצא חולה (ויימצאו כאלו! אין צורך בכותרות גדולות כל פעם שייסגר איזה בית ספר...). רק הוראות ברורות כאלו יחזירו את האמון הציבורי במקבלי ההחלטות ויאפשר בהמשך הדרך גם להחמיר אותן באם חלילה יהיה צורך.
נדב רט הוא כותב תוכן, ויועץ ארגוני ותעסוקתי. חפשו בפייסבוק: וואלה, רעיון.