אחרי 17 חודשים כואבים וקשים, אמש (ב') ערב יום השואה,נחתם ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן לליכוד. אם נכנסים לפרטי ההסכם, נראה שיש איזון שברירי מאוד בין האינטרסים של השמאל לאינטרסים של הימין, אך דבר אחד זועק מכל כיוון - נתניהו דאג יותר מכל לצרכיו המשפטיים, התדמיתיים והפוליטיים שלו בלבד.
האיזון בא לידי ביטוי בכך שהימין קיבל את תאריך להחלת הריבונות, שליטה כמעט בלעדית על הועדה למינוי שופטים, נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכל גוש הימין בקואליציה. השמאל קיבל לאחר עשור תאריך תפוגה לכהונת נתניהו, כמות גדולה של תיקים בכירים ביחס למספר חברי הכנסת, שליטה על תהליך קבלת ההחלטות בהחלת הריבונות וויסות הכוחות הימניים בממשלה. קשה לטעון שיש צד שקיבל יותר מהצד השני. לדוגמה: למרות שאבי ניסנקורן יתמנה לשר המשפטים - למורת רוחם של אנשי הימין, וועדת החקיקה, שהיתה מאז ומתמיד בידי שר המשפטים, תעבור לגוש הימין. במצב כזה שר המשפטים כמעט מסורס לגמרי מתפקידיו מול הכנסת, אבל כחול לבן יסתפקו בכך שנאמני נתניהו לא יחזיקו את הפרקליטות בצוואר בזמן משפטו של ראש הממשלה. דוגמה נוספת: הנושא הכלכלי,תיק האוצר והראשות ועדת הכספים, נשארים אצל הימין, אך תיקי התרבות והתקשורת עוברים לידי השמאל. כך, כביכול, השמאל 'שומר על הדמוקרטיה' כמו שרצה וביקש בכל מערכת הבחירות, והימין שולט על התקציבים, משמר את המדיניות הקפיטליסטית שלו ואת האפשרות לתגמל מגזרים שונים.
אז למה בכל זאת הביקורת כלפי ההסכם? מלבד העובדה שתהיה ממשלה שמנה ביותר עם 35 שרים ועוד סגני שרים רבים ומיותרים, ושני ראשי הממשלה שלנו יתרווחו במעונות רשמיים, יש בו ביטחונות להמשך שליטת נתניהו. בנושא המשפטי נתניהו שמר לעצמו בלעדיות כמעט מוחלטת על המינויים של שופטי העליון והציב מטעם הליכוד חברה בוועדה את חברת הכנסת לשעבר, אסנת הילה מארק. מארק אינה מוכרת וכיהנה בתפקיד כחברת כנסת זמן קצר במיוחד. נתניהו רצה את עושה רצונו ללא עוררין בוועדה, אך אם תתקבל החלטה שאינה עוברת טוב מבחינה ציבורית הוא יוכל להפיל עליה את האשמה וימתג אותה כימין קיצוני או הפוך - כשמאלנית. מארק אינה היתה הבחירה הראשונה של נתניהו, הוא רצה שחברת הכנסת מאי גולן, אשת עוצמה יהודית לשעבר, תקבל את התפקיד, אך בכחול לבן סירבו. התפקיד החשוב הזה היה צריך ללכת לאיש בעל עמדה גבוה יותר, אך נתניהו לא רצה אדם עם דעה, אלא חייל שלו.
גם מבחינה תדמיתית נתניהו כיסה את עצמו. הוא יהיה חתום על החלת הריבונות, כמו שרצה מאז ומעולם, ויהפוך לשליט הבלתי מעורר של הימין. על פי ההסכם נתניהו יכול להעביר את השרביט לגנץ גם בעוד שנה ואז לחזור, לקראת הבחירות הבאות, לכס ראש הממשלה ולשלוט פעם נוספת בסדר היום. נתניהו יורד לשנה וחצי מהשלטון, במהלכה ינסה לסדר את בעיותיו המשפטיות, אך הוא לא יתדרדר למחוץ לזירה הפוליטית ויוכל לשוב ולהתמודד. איש אינו יודע מה יהיה עם השמאל בעוד שלוש שנים, כרגע זה נראה שנתניהו הכניע ופירק אותו לגמרי, כך שהם לא מהווים איום בעתיד הקרוב לעין.
בתוך הפוליטיקה של גוש הימין נתניהו חיזק את עצמו. הוא נתן לחרדים את כל מה שביקשו מהתיקים והועדות שהם מופקדים עליהם בשנים האחרונות (בריאות לליצמן, פנים והמשרד לענייני דת לדרעי וראשות ועדת הכספים לגפני) ועד חוק הגיוס על פי ניסוחו האחרון, כך שלא יהיו מכסות לגיוס בני הישיבות ולא היו סנקציות פליליות על המשתמטים. ראש הממשלה הבטיח לעצמו את אמונם ונאמנותם גם בבחירות הבאות וחיזק את הקשר בין הליכוד לחרדים. עוד הישג לא מבוטל של נתניהו מבחינה פוליטית - דחיקת מפלגת ימינה לשוליים הפוליטיים, לאחר שהיו נאמנים לו כל השנה. ימינה לא יישארו במשרדים שלהם ולא קיבלו דבר ממה שביקשו, אך יהיו מחויבים אליו עד טיפת דמם האחרונה. מפלגת הציונות הדתית עומדת עכשיו על שישה מנדטים, ככה נתניהו רוצה אותה - מפלגה קטנה וחלשה מימינו.
בימינה כועסים מאוד על פירורי התיקים שנתניהו רוצה להעניק להם, אבל הם לא יוכלו להישאר באופוזיציה בזמן שהממשלה מקיימת את החלום הכי גדול שלהם - החלת הריבונות ביהודה ושומרון. הם גם ירצו להיות חתומים על האירוע ההיסטורי הזה, וזה יקרה רק אם הם יהיו חלק מהקואליציה. נתניהו ייתן לכל אחד מארבעת הבכירים סוכרייה קטנה והם יזחלו לתוך ממשלתו הבאה. אני מעריכה כי הם יקבלו שרי שרים בינוניים, סגן שר וראשות ועדה בכירה. כך לפחות שלושה מהם יהיו מרוצים, והרביעי, שיקבל סגנות, יאלץ להתפשר עם השאר.