כמה קל לכעוס על ה"אחרים"

ערב אחרי ערב, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, יושבים מקבלי החלטות בחדרים סגורים ובפגישות פלורסנטים מרוחקות בזום. הם מקצועיים, מסורים, אחראיים מאוד. הם רוצים שנעבור את המשבר הזה בשלום, ועושים כל מה שהם יכולים בנושא. הכל. מקדישים את בריאותם, שעות השינה שלהם ובעיקר את היושרה הפנימית והציבורית שלהם.

באותה העת, ערב אחרי ערב, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, יושבים אזרחי ישראל ומנסים להתמודד עם המצב. לחלקם יש בבית טלויזיה, לחלקם אין. לחלקם יש מחשב לכל ילד, לחלקם יש בקושי מחשב אחד לשכונה שלמה. לחלקם יש אינטרנט במהירות 100 מגה, לחלקם אין אינטרנט, וגם ארוחות צהריים כל יום היא לא דבר מובן מאליו.

זה לא ישראל הראשונה וישראל השניה. אלה מקבלי ההחלטות ואלה שלא מקבלים אותן, ויותר מכך – אלה מקבלי ההחלטות ואלה שמקבלי ההחלטות לא יודעים שהם קיימים.

כמה קל לכעוס על חרדים שמתקהלים בבתי כנסת בלי להבין שהמקום הזה הוא מרכז החיים, הקיום והערך של החיים שלהם. כמה קל לכעוס שהם ממשיכים ללמוד בלי להבין שבשבילם לסגור את בתי המדרש זה כמו לסגור רשתות ענק, ובלי להבין שזה עורק החיים שלהם מבחינה ערכית וגם טכנית. כמה קל לכעוס עליהם שהם לא מקשיבים להנחיות שעוברות בווטסאפ כשלחלקם אין אפילו אינטרנט בטלפון. כמה קל לכעוס עכשיו על עורקי חיים פתוחים במאה שערים בלי להבין שזה נובע מחוסר הבנה שלנו איך לדבר בשפה שלהם. ולא, אפילו שהפלייר האינטרנטי הוא בעברית – הוא לא בשפה הנכונה.

כמה קל לכעוס על הורים שמעזים להגיד משהו על למידה מרחוק, בלי לראות משפחות שאין להן אפילו מחשב אחד בבית כדי שהילדים יוכלו לעבוד עליו. כמה קל לכעוס על הורים שלא יושבים עם הילדים שלהם על שיעורי הבית, בלי לראות הורים שקורסים מעומס סטרס לאור היעדר הכנסה שאף אחד לא יודע מתי היא תסתיים, ולא מסוגלים להושיב את הילדים שלהם גם למשימות הכי שגרתיות.

כמה קל לכעוס על ערבים מישובים בלתי מוכרים שלא נשמעים להנחיות שהואילו לתרגם לשפת האם שלהם, בלי להבין ששפת האם שלהם היא לא רק שפה אלא תרבות, וזה לא התרגום הטכני, זה התרגום המהותי, שמתרגם תרבות אחת לאחרת. כמה קל לכעוס עליהם שלא פעלו כמו בסרטון, בלי להבין שבלי מודעות מודפסות ותלויות על כל בית – אי אפשר להגיע אליהם.

כמה קל לכעוס על משפחות מרובות ילדים שיוצאות מהבתים, בלי לראות שכששמונה נפשות גרות בדירת שני חדרים, סיר הלחץ הזה לא מאפשר אחרת. כמה קל לכעוס על קשישים שיוצאים מהבידוד הביתי כדי לנשום אנשים למשך כמה דקות בסופר, בלי לראות את הבדידות שהמצב הזה כופה עליהם וגורם להם לייאוש.

כמה קל לכעוס על ציבורים שמתכנסים בלי להבין את השפה שלהם, בלי לדבר את השפה שלהם, בלי להבין מה משפיע עליהם ולמה הם ממשיכים להתנהג כפי שהיו רגילים עד היום. כמה קל לכעוס על אוכלוסיות שלא נגישות לאמצעי תקשורת שהן לא פועלות על פי ההנחיות באמצעי התקשורת.

כמה קל לא להבין איזה מחיר דרמטי כולנו משלמים על היעדר הגיוון בסביבות מקבלי ההחלטות.

וזה לא שאם היה ערבי מחמד וחרדית מחמדית בסביבת מקבלי ההחלטת הכל היה נראה אחרת. ליחיד ויחידים אין אפשרות לצעוק בקול גדול, גם אם הם יושבים מסביב לשולחן הנכון. תיבת התהודה שלהם לא מצליחה להתגבר על תיבת התהודה של ההמון, של הרוב מסביב לשולחן.

אם רוצים סולידריות, אם רוצים להגיע אל כולם - כולם צריכים להיות מסביב לשולחן. לא רק אלה שחושבים שהם יודעים מה האחרים חושבים ואיך הם חיים, אלא להביא את האחרים האלה ממש. לא לדבר על, אלא להביא את. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.