תפסיקו לקשקש לי על פרטיות, אני אכתוב על הילדים שלי בפייסבוק

2020 כבר כאן. למדנו טוב מאוד, על גופנו ממש, שסודות זה דבר רע. כבר כמה שנים שברור לכל הורה ולכל איש חינוך שאין דבר כזה סוד טוב. אם יש סוד, סימן שמשהו רע קורה

חדשות כיפה יערה ישורון 18/02/20 12:04 כג בשבט התשפ

תפסיקו לקשקש לי על פרטיות, אני אכתוב על הילדים שלי בפייסבוק
יערה ישורון, צילום: אבישג שאר ישוב

אנחנו בדור פייסבוק כזה. עוד לא לגמרי יודעים איך להכיל את העובדה שאנחנו יכולים לספר וישמעו אותנו. עוד לא לגמרי מבינים מה ההשפעה של חשיפות שלנו היום על הילדים שלנו בעוד 20 שנה. אנחנו נותנים את מספר כרטיס האשראי שלנו לכל אתר שרק מיצמץ אלינו עם שמלה מסתובבת, חותמים על טופסי ויתור סודיות לכל איש חינוך שאמר שהוא צריך שנחתום שניה כאן, מעניקים הרשאות להקלטה, צילום והאזנה חשאית לכל אפליקציה שנמצאת לנו בטלפון. אבל כשזה נוגע לילדים שלנו, הכללים עוד לא ברורים. יש כמה חוקים במדינה שמבקשים מאיתנו לשתוק, כדי להגן על "בושות משפחתיות" אולי. זה סוד, הם אומרים. כשזה נוגע לילדים שלנו, יש אנשי מקצוע ומובילי דעה שמבקשים מאיתנו לשתוק. זה פרטיות, הם אומרים.

אבל 2020 כבר כאן. למדנו טוב מאוד, על גופנו ממש, שסודות זה דבר רע. כבר כמה שנים שברור לכל הורה ולכל איש חינוך שאין דבר כזה סוד טוב. אם יש סוד, סימן שמשהו רע קורה. אם יש סוד זה אומר שצריך להתבייש, שיצאנו מגדר הנורמה, וצריך להסתיר, לשקר, לרמות, העיקר שלא נצא מהקווים.

בעידן הסודות והפרטיות דבר אחד ברור: הקול הצודק והנכון הוא הקול המשתיק, זה שאומר שאסור לספר, שצריך לשמור על סוד. אפילו החוק לצידו, כי לחוק מותר, ולאמא שמתגאה בילדה שלה או בוכה עליה - אסור. זה פרטי.

הילדים שלנו הם לא סוד. הם איבר מאיברי גופנו. הם חולקים את המטען הגנטי והנפשי שלנו, הם מדברים כמונו, צוחקים כמונו ובוכים כמונו. כשילד שלנו מרגיש לא טוב - אנחנו לא מצליחות לנשום, כשהם מנצחים בתחרות בגן - אנחנו מלכות העולם לרגע אחד, כשהם בוכים - הגוף שלנו מתכווץ והגולה בגרון מתרחבת.

2020 כבר כאן והשיח נראה אחרת. הילדים הם חלק מהשיח ההורי כי הם לא גדלים לבד, וכי הנשים נכנסו לשיחה. הן הפסיקו לשתוק והתחילו לספר. את הרגשות שלהן, את החיים שלהן, את המורכבות. הילדים נכנסו לשיחה לא כי תמונה של ילד שווה לייקים, אלא כי תמונה של ילד היא תמונה שלי, שלנו, היא חלק חי ופועם מהקיום שלי, ממי שאני. אנחנו מתחילות ונגמרות מעבר לגבולות הגוף שלנו – גבולות הגוף שלנו הם גבולות הגוף שלהם. הם לא סוד, וגם ההורים שלהם לא.

נכון, שאלת הגבולות חשובה וזקוקה לדיון משמעותי – איפה אני נגמרת ומתחיל הילד, איפה נגמרת הפגיעה בי ואיפה מתחילה הפגיעה בו, מה זכויות ההורה ומה זכויות הילד, ומה יקרה עוד 20 שנה כשהילד יחפש עבודה ויגגלו את שמו. תשובה אחת היא שמי שיגגל את שמו זה אותו ילד שהורים שלו כתבו עליו בפייסבוק כמה שנים קודם לכן, ושאם הוא ימצא שם משהו, זה בעיקר משהו שאומר על ההורים ולא על הילד. אבל הדיון הזה לא יכול להיעשות באופן מנותק. ההורה לא עומד בפני עצמו. וגם הילד לא. אנחנו משפחה. קשורה בעבותות גנים, דם ואהבה מעבר לכל דמיון.

שרה אמנו שותקת. עקרה כל כך הרבה שנים, שבעה מהבטחות לבן, לדור המשך. היא כבר קשישה, כבר לא מאמינה, והיא  שותקת. שמענו את שחוקה כשמבשרים לה שתלד בן, אבל רוב הזמן שרה שותקת, והשתיקה הזו עולה ביוקר: רש"י בתחילת פרשת חיי שרה מסביר: "לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָה"ּ – וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה".

שרה היא אם האומה, האם הראשונה. יצחק הוא בנה היחיד, ההבטחה להמשך השושלת. והנה, יום אחד היא חושבת שקרה הרע מכל והיא כבר לא יכולה יותר. נשמתה פורחת ממנה.

אברהם מדבר. הוא בשיח אינסופי עם אלוהים, עם עצמו, עם האנשים שסביבו, עם המלאכים. אבל שרה יושבת באוהל. לא שומעים אותה, לא מרגישים אותה, רק יודעים שהיא שם, היא זו שנושאת הכל, היא זו שרחמה שותק את ההיעדר שלו, את הכמיהה לילד, להמשך לאומי ולדאגה לעתידו, עתידם. ורק אחרי שנים רבות מנשוא, היא מקבלת את בנה, את יצחק.

בבראשית כא ה' פוקד את שרה, בבראשית כב' מגיעה עקידת יצחק, בבראשית כג' שרה כבר לא איתנו.

אולי אברהם אמר לה, שרה, זה עניין פרטי, העקידה הזו. זה בינו לביני. הוא ילד בוגר, אל תספרי לכולם מה קרה, מה קורה. אל תשתפי. זו הפרטיות שלו. זו הפרטיות שלי.

אלה חיי שרה. אבל האמהות הפסיקו לשתוק.