מכל המשברים שמתמודד איתם החינוך הדתי בשנים האחרונות, משבר התפילה הוא אחד החמורים ביותר. בדור שלנו הפך חינוך לתפילה למשימה קשה מאי פעם - לא משנה כמה לימוד נשקיע בזה, כמה סנקציות נפעיל, כמה שירים נוסיף וכמה קיצורים נקצר, עדיין התלמידים במערכות החינוך הדתיות - מבית הספר ותנועת הנוער ועד המכינה או הישיבה, מתקשים מאד להתחבר לתפילה, להתחייב לתפילה ובעיקר להתייצב לתפילה. היום בשיעור הדף היומי הבנתי פתאום למה זה קורה, ויותר מזה הבנתי גם למה במצב הנוכחי אין שום סיכוי שזה ישתנה בעתיד הנראה לעין.
נשים חייבות בתפילה, קובעת המשנה. ככה, פשוט. בלי סייגים, בלי חילוקים ובלי הגבלות. למען האמת, מימי התנאים ועד המאה ה-17, במשך קרוב ל-1500 שנות הלכה, קשה למצוא אפילו מקור אחד שסובר שיש הבדל הלכתי כלשהו בעצם חובת התפילה בין גברים לנשים. מרגע ששללה הגמרא את המחשבה שתפילה היא "מצוות עשה שהזמן גרמא" הסכימו כל קדמונינו שנשים חייבות בתפילה כאנשים.
הצרה היא, שלמרות החיוב ההלכתי, ברוב הדורות רוב הנשים כנראה לא התפללו בקביעות. אולי בגלל שלא ספרו אותן למניין, אולי בגלל שלא היה להן מקום בבית הכנסת, אולי בגלל שלא ידעו לקרוא ושהחינוך הדתי שלהן הוזנח, ואולי בגלל שלא למדו את סוגית הגמרא המחייבת אותן בתפילה. רק ב-300 השנים האחרונות התחילו להופיע בספרות ההלכה טענות לפיהן נשים חייבות בפחות תפילות מגברים. אך כמדומני שעם יד על הלב, רוב הנשים שומרות המצוות, אפילו אלו שמאד רוצות לחנך את בניהן לתפילה, אינן עומדות גם ברף המקל של שתי תפילות או אפילו אחת ביום. ברוב בתי הכנסת שאני מכיר - התפילות היחידות בשבוע שאליהן מגיעות נשים הן ערבית (בליל שבת) ומוסף (בשבת). שתי תפילות שדווקא לגביהן יש ספקות הלכתיים האם נשים בכלל חייבות בהן. על שחרית ומנחה דווקא אין מחלוקות כאלו, אך בהן הרייטינג הרבה יותר נמוך...
אלוסטרציהצילום: shutterstock
אני לא יודע איפה היתה התקלה, ואחרי כל כך הרבה דורות של אפליה אני גם לא שופט ומאשים, אבל אין סיכוי לחנך בני נוער לתפילה בעולם שבו נשים אינן מתפללות. כשנער רואה את המחזה השכיח שבו כשמכריזים "מנחה" הגברים קמים להתפלל והנשים יוצאות לדבר, הוא לומד שתפילה היא לא באמת דבר חשוב. כמו שאחי ישי אומר - נסו לדמיין שבמקום מנחה היו שרים "התקווה" ורגע לפני כן כל הנשים היו יוצאות.
גם קשה מאד לחנך ילדים לתפילה, אפילו רק בשבת, כאשר ברור שאמא נשארת בבית - לעשות סלטים או להתכרבל במיטה עם ספר. שוב, אני לא מאשים וספק גדול אם אני עצמי הייתי בא לבית כנסת שבו לא סופרים אותי ולא נותנים לי תפקיד רק כדי לשבת ביציע, אבל אי אפשר להגיד לילד "תפילה זה מאד חשוב" כשחצי המשפחה נשארת בבית.
במרחב התרבותי שבו אני חי, שוויון בין גברים לנשים הוא שאיפה מוסכמת. כשמגיע השוויון לעולם הדתי, לפעמים הוא גורם לנשים לקבל על עצמן חובות "גבריים" כמו שקרה במהפכת לימוד התורה לנשים. אך לפעמים הוא גורם לרף המחוייבות להתיישר לנורמה הנשית. זה בדיוק מה שהולך וקורה לתפילה - בקהילות שבדור הקודם היו מחוייבים ומתפללים, נוצר מצב שבו בית כנסת זה רק בשבת, ותפילה זה מקסימום אחת ביום.מה שקרה לחובת התפילה הוא תופעה מוזרה ומרתקת - דווקא תחום שהיה שיוויוני כמעט לחלוטין במשנה, בגמרא, בספרות הגאונים, בפסקיו של הרמב"ם ובדברי השולחן ערוך. הפך בדורות האחרונים להבחנה מוחלטת (וכמדומני שגם לא משכנעת) בין חובות הגברים לחובות הנשים. תיקון המצב הזה הוא בעיני תהליך דחוף שעתיד בתי הכנסת ומצוות התפילה תלוי בו. בדרך כלל רוחות השיוויון הן חדשניות ומהפכניות. דווקא בנוגע לתפילה רוחות השיוויון מחזירות עטרה ליושנה.