בתחרות הקיר היפה ביותר שנערכה אצלנו באתר 'כיפה' בה השתתפו עשרות קירות מסניפי בני עקיבא בחודש הארגון האחרון זכה הקיר הבא במקום הראשון:
צילום: מעפילים נתניה ותיקים
הקיר של שבט מעפילים מסניף נתניה ותיקים, בהחלט קיר מושקע, מצוייר יפה, קיר שמנציח ערכים חשובים ואת זכרה של הנערה רינה שנרב ז"ל שנרצחה באוגוסט האחרון בפיגוע במעיין דני ליד היישוב דולב, ליד הקיר בשבת הארגון הוצב שולחן קטן עם תמונתה של רינה ונר נשמה לזכרה. הנצחתה וזכרה של נערה צעירה שנרצחה על לא עוול בכפה במלחמת הקיום כאן בארץ הם חשובים ונכונים מאוד, אבל האם זה המקום? קיר בסניף של תנועת נוער שאין לה קשר ישיר או אישי עם רינה? האם הילדים הצעירים שמגיעים לפעילויות של אחרי הצהריים בימי החול ובשבתות צריכים להיפגש פעם אחרי פעם עם הטרור הנורא ועם המוות של מישהי שאינם מכירים?
משיחה שקיימתי עם הקמונרית של הסניף בו צוייר הקיר הנ"ל הבנתי שמאחורי הקיר עומדת הידיעה והמחשבה כי ילדי השכונה והסניף לא מכירים אישית ולא חוו טרור (ב"ה) ולכן לפעמים גם מנותקים מאוד מהאירועים הקשים שפוקדים את עם ישראל והרצון של המדריכים היה לחבר את החניכים לכלל ישראל, לערכי הנצח שלומדים מדמותה של רינה ומהאתגרים של עם ישראל, וללמד אותם לצמוח ולגדול מתוך המשבר.
נכון, אי אפשר להתווכח עם העובדות, אנחנו עם שגדל עם השכול וב"ה גם זוכה וגדל למרות ומתוך השכול שמוליד אצלנו כוחות רבים, הכל שאלה של מינון גיל ומיקום. גם בסניף בו אני גדלתי היתה פינת הנצחה לבוגרי הסניף שנהרגו בצבא או נרצחו בפעולות טרור, אך זה היה בחדר ההדרכה בו התקיימו ישיבות הצוות ובו שהו בעיקר המדריכים שהם הבוגרים בסניף והם שמעבירים את הערכים והפעולות בסניף, שם ספגנו ולמדנו על בוגרים אלו ועל הדמויות שהם היו והעברנו את מורשתם לחניכים. בסניף נוסף שראיתי היה חדר הנצחה קטן לבוגרי הסניף שבמהלך השנים הפך להיות בית מדרש עם ספרי לימוד ובו למדו עם החניכים לעיתים לזכר הבוגרים.
אני לא נגד הנצחה וזיכרון, ובטוחה אפילו בלי להכיר אותה שרינה שנרב הי"ד היתה בחורה מדהימה ושיש לנו המון מה ללמוד מדמותה, אני כן נגד קידוש המוות והמתים. עשרות תמונות של קירות הגיעו למערכת שלנו בתחרות הקיר היפה של חודש ארגון, עם הרבה ערכים שונים שכולם חשובים ונעלים, ומכל הציורים היפים, המצחיקים והשנונים הקיר שגרף הכי הרבה הצבעות הוא הקיר שמנציח את האובדן? את המוות? עד כמה מוכי טרור אנחנו שאלו האירועים הקדושים לנו ביותר? ואולי הלכנו טיפה רחוק מידי עם החשיפה והחינוך על השכול מגיל צעיר כל כך?