מידי שנה, בדקה התשעים לפני תחילת הלימודים, אנו מקבלים פניות רבות מהורים, שמוסדות ילדיהם נותרו ללא מנהל. הנחנו שזו בעיה כלל מגזרית משום שבכל מקום בעולם קיים קושי במציאת מנהלים מוכשרים. ואולם, צלילה אל תוך הנתונים הראתה שישנו קושי ממוקד דווקא בחינוך הדתי.
מידי שנה מתפרסמת רשימת בתי הספר אשר נמצאים בשיא הקיץ ללא מנהל. בדיקה פשוטה העלתה, למשל, שמתוך רשימה של 174 בתי ספר הנמצאים ללא מנהל/ת רשום לשנה הבאה, קיימים 61 מוסדות השייכים לחינוך הדתי . כלומר, 35% מכלל בתי הספר ללא מנהל/ת בהם עדיין לא נסגר המכרז, הינם בתי ספר של החמ"ד. – זאת, בשעה שמוסדות החמ"ד מהווים רק 15.9% בלבד מכלל בתי הספר בישראל. נתוני השנה הקודמת הראו נתונים בעיתיים אף יותר. במילים אחרות, מספר בתי הספר הנמצאים בדקה התשעים ללא מנהל/ת, הינם גדולים בחינוך הדתי, ביותר מפי שניים, מאשר במוסדות של מגזרים אחרים.
השאלה מה גרם לכך שבחמ"ד יש מחסור של 7.5% מנהלים מכלל מנהלי המוסדות בחינוך הדתי, בשעה שבשאר זרמי החינוך המחסור הוא רק של 2.6% מנהלים מבין כלל המוסדות?
אין תשובה אחת ונראה שהיא מורכבת ממספר רב של גורמים. משיחות רבות שקיימנו, נציע כמה השערות, אך ראוי לחקור לעומק את הסוגיה, על מנת להבטיח יציבות ניהול רבה יותר, בבתי הספר הטובים של ילדינו. כאמור, בכל מערכת החינוך בישראל ישנו קושי למצוא מנהלים, יחד עם זאת, הנה כמה מאפיינים יחודיים לחמ"ד, שאולי הם אלו אשר גורמים למחסור הגדול דווקא אצלנו:
ראשית, התחרות הקשה בין בתי הספר בחינוך הדתי הכוללת מאפיינים של הפרטה, יוצרת מצב בו המנהלים בחמ"ד עסוקים הרבה מידי ביח"צנות, בגיוס תלמידים או בסינונם. זמן עבודה זה בא על חשבון זמן הניהול החינוכי. מנהלים רבים מדווחים שהתחרות הקשה שוחקת אותם ומקשה על שגרה חינוכית ראויה.
ריבוי בתי הספר הקטנים מחייב את המנהלים להיות במצב תמידי של חוסר יציבות בתקנים ושעות. ברגע שבית הספר קטן, הרי שכל תזוזה קטנה של שני תלמידים, משנה את הרכב הכיתות ומחייבת פיטורים או תוספת מהירה של מורים וכיתות. זאת לעומת בי"ס גדול אשר גם יכלול סגנים וצוות סיוע רב יותר, אשר יקלו על המנהל. אם גודל בי"ס תיכון ממלכתי הינו 972 תלמידים בממוצע, הרי שבמוסד דתי יהיו רק 385, דבר שבהכרח מביא לחוסר יציבות.
מנהלים דתיים מתלוננים על סוגיית תשלומי הורים גבוהים ועל הצורך במציאת שעות: קשיי הקוטן והתחרות שלעיל, יחד עם הצורך (המוצדק) בתוספת שעות תורה, מביאות את המנהלים להיות גם כלכלנים וגם ראשי מערכות גבייה מול הורים. גובה תשלומי ההורים הדתי הינו כמעט פי שלושה יותר מאשר בחינוך הכללי, דבר אשר הופך כל מנהל להכיר מעט את חשבונות הבנק של ההורים. יתרה מכך, מנהלים טוענים שלעיתים מצופה מהם לעשות "פוילע-שטיקים" (רישום כוזב והסטת שעות מייעודן המקורי) על מנת לשרוד בתחרות הקשה.
מנהלים גם ציינו את פערי המשמעת הנובעים מההפרדה המגדרית שמגבירה את קשיי האקלים: הרוב המוחלט של בתי הספר העל יסודיים הינם ניפרדים וכ-56% מבתי הספר היסודיים מפרידים את הכיתות כבר מכיתה א'. על פי נתוני המיצ"ב, ניתן לראות באופן מובהק, שבתי ספר ניפרדים סובלים מרמת אלימות גבוהה יותר מאשר בתי ספר מעורבים. עיקר הבעיה נמצאת בכיתות הבנים, ואולם, הרמה בכיתות הבנות אינה מאזנת את הפער. וכך, מי שמלמדים בכיתות או בבתי ספר ניפרדים, נמצאים בדר"כ תחת קשיי משמעת ושחיקה רבים יותר מאשר בחינוך הכללי. ולבסוף נראה כי גם להיותנו אידיאליסטים ובעלי דעה, יש מחיר. מלווה מנהלים סיפר לנו למשל, שלפי ניסיונו, ככל שבית הספר נחשב "תורני" יותר, כך קשה יותר למנהל לשרוד, בהיותו נמצא תחת התערבות רבה יותר בפרטי התכנים, ועליו לנווט בין נבכי הפוליטיקות הדתיות למינהן.
כאמור, ראוי לחקור את הנושא לעומק, אך ממחשבות ראשוניות, נראה כי על הציבור הדתי לפעול למען הגדלת המוסדות, דבר שיגדיל את יציבותם ויחזק את יכולות הניהול.
יש להקפיד על יישומם של כללי תחרות הוגנת כמו למשל תקצוב שקוף ומסודר לכל, מניעת סינונים והקפדה על לקיחת אחריות של כלל בתי הספר על כלל התלמידים. כמו כן, ראוי לשקול מחדש את המחירים של ההפרדה המגדרית, ודאי בחינוך היסודי.
בעוד מספר שבועות נכה "על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים". ראוי שלפחות בליבנו, נתכוון גם על המנהלים.