לכבוד כבוד השופט (בדימוס) עודד אליגון,
עד לרגע זה לא חשבתי להגיב לפוסט שלך שהתמקד במראה של מנחת טקס הדלקת המשואות, טקס שהוא עבורי ועבור רבים טקס קדוש ומפגן של אחדות ועצמה של העם היושב בציון.
אך, ירד לי האסימון ונזכרתי בכבוד השופט בזמן בו כיהנת כנשיא בתי המשפט בדרום. באותן שנים הייתי מתמחה צעירה של השופטות רויטל יפה כץ ורחל ברקאי. זכורה לי תקופה נהדרת ולא רק מבחינה מקצועית, תקופה שבה זכיתי להרבה הערכה וגם כבוד לאורח חיי. כן. גם אז הלכתי בכיסוי ראש ולא פעם נשאלתי לגביו. למה כל זה קשור?
כי אתה זכור לי כאדם לבבי , עממי ולא מתנשא. אחד שאומר את מה שהוא חושב ולא מכת החנפים. אז לא הופתעתי שלא בררת במילים ולא חשת כפוף ל"פוליטיקלי קורקט" , אך מאוד הופתעתי ואף התאכזבתי ששופט בישראל חושב כך.
לפני שזיהיתי שאתה הכותב חשבתי לעצמי:
האם מי שדיבר סרה בלינור ובכיסוי ראשה, היה מעיז לכתוב כך על שלוש האמהות שנשאו משואה? וכל כך למה?
ואיפה הסובלנות? היכן הרב תרבותיות עליהם מטיפים יומם וליל?
כעת, כשגיליתי שנשיא לשעבר בבתי המשפט הוא החתום ועוד אדם שהכרתי,
הדברים מצערים שבעתיים.
אולי אינך זוכר אותי. תודה לא-ל התקדמתי ללימודי דוקטורט במשפטים למרות ואולי בזכות המטפחת שלראשי.
אם היה באמת מעניין אותך שיח ענייני, מהותי, על השקפת עולם שרואה ברכה בקידום נשים לצד שמירה על מסורת הדורות, הייתי ברצון מצטרפת למסע בירור כזה.
אך, לא היתה פה ביקורת עניינית. מקורם של דבריך הם פחד לנוכח העובדה שהשליטה לא נותרה רק בידי אליטה חילונית למהדרין..
צר לי. לא רק על שנאה מבעבעת, כי אם לנוכח רצוני העמוק שגם מי שחושב כמוך ירגיש חלק משמעותי בשלם הישראלי. כולכם אחים שלי ויקרים וחשובים למדינה הזאת. אם רק תשכילו להיפתח למגוון ולשלב ידיים. אם רק תתמקדו בבקורת עניינית ולא תדדרו את השיח למקומות מעליבים הנושקים להטרדה.
כולנו רקמה אנושית אחת חיה וכשם שלצערנו יש ייצוג לכל חלקי העם בצער ובאבדן, כך יש ליתן ייצוג הולם בשמחה על עצמאותנו ובבניין המדינה היקרה כלכך ללב כולנו, גם לליבך.
התקדמתי מאז הכרנו, אך לרגע קט התעוררה בי אותה אמא צעירה שעשתה צעדיה המקצועיים הראשוניים בעולם המשפט כשכיסוי ראש לראשה, והתיישבתי לכתוב לך.
חג עצמאות שמח לכולנו, והלוואי שנשכיל לחיות יחד ולא לאכול אחד את השני.
ד"ר לאה ויזל, דיקנית במכללת אורות ישראל