חוקר השואה תוהה: "במה שונה הטבח בבארי מהמראות בגרמניה הנאצית?

מאורעות הימים האחרונים בהם התגלו וממשיכים להתגלות לעיננו שטניות ותהום של רוע מידי חלקים באומה הערבית ובאיסלאם הפונדמנטליסטי, זורקים אותנו באחת לשרשרת ההיסטוריה היהודית. מראות של ילד קטן הנחטף לרצועת עזה מבוזה ומוכה, אישה זקנה משדרות המובלת ברחובות עזה בעת שחפצים מושלכים לעברה, אם הנושאת את ילדיה בזרועותיה וסביבה עדת מפלצות של מי שהשילו מעצמם כל קשר לבני אנוש ואשר רדפו אחר אזרחים ותושבים לא חמושים, ערפו ראשים ועוד.

הם ניצלו את התמימות והאנושיות הטבועים בנפשנו בעוד אנו, במשך שנים ארוכות, אפשרנו להם להעביר חומרי בנייה, ציוד כבד וכספים אשר השתמשו בהם למטרת רשע והתחמשות נגדנו. בעיוורון מוחלט ושיכרון הומניסטי ומוסר מעוות העלמנו עין גם מיבוא כוחות וייעוץ צבאי לאותם מרצחים. פינינו את מתיישבי חבל עזה ונתנו אמון באנשים אשר, כך מתברר כעת לעין כל, מעולם לא השתייכו למין האנושי.

הלוויה צבאית, מלחמת חרבות ברזל, צילום: Noam Revkin Fenton /Flash90

האם הרציחות בשמחת תורה אינם המשך ישיר לרדיפות ולרצחנות שידענו מימי הקיסר הרקוליוס

כחוקר ומנחיל את זיכרון השואה צפות מול עיני אנלוגיות בוטות וקשות. במה שונה תמונת הרב הנישא על מעין עגלה ושלט המבזה את היהדות בידו, כשהוא נתון ללעג ולקלס של הגרמנים הארורים, ממה שראינו כעת? במה שונות תמונות ילדים תמימים שמרימים ידיים או מתפלשים בעפר אל מול הרצחנות הגרמנית? ובמה שונים אותם זקנים וחולים שנורו במיטותיהם אז ממה שראינו היום? במה שונים מראות העבר מהמראות במדינת ישראל הנקראת מדינה ריבונית?

במה שונה מזה הרוע שנלווה לחורבן הבית המתואר על ידי חז"ל כאשר לאחר התעללות נוראה נרצחו נערות ונערים בידי קלגסים רומאים? האם הרציחות בשמחת תורה אינם המשך ישיר לרדיפות ולרצחנות שידענו מימי הקיסר הרקוליוס במאה הראשונה כנגד הישוב היהודי במרוקו, או לשושלת אל-מוואחידון שרצחה והיכתה ביהודי המגרב ובספרד במאה ה-12 כמו הרציחות במסעות הצלב, בימי האינקוויזיציה, בפרעות ת"ח ות"ט ובפוגרומים לאין מספר עד השואה?!

צילום: shutterstock

האם אלו רק אירועי שנאה סתמית בה אנו נשואי השנאה, או שיש כאן נתון מרכזי שהוא מעבר לכך?

עם ישראל היווה לכל אורך ההיסטוריה טריז הגנה לאנושות כולה מפני עצמה ומחסום במובן הרוחני, ולדאבוננו גם במובן המעשי, מפני הרוע והשטניות הגלומה במין האנושי. בני אנוש ידעו לעלות לרום ולהיות פאר הבריאה, אך באותה שעה ובאותה מידה היו מי שנמצאו בתחתית תהום הברבריות, שהפכה משכנם הרוחני, הנפשי והמעשי. כבר בימי אבות האומה היהודית עמדו מולם זרעם של ישמעאל ועשיו, אומות ומלכים שהחרב והעושק, המרמה והגזל היו לחם חוקם.

העם היהודי הוא התזכורת והתמרור לעולם כולו, במישור הרוחני, הנפשי והמעשי עד להיכן עשויה האנושות להידרדר.

יכולתו של העם היהודי לשמש בתפקיד זה נבעה מחיבורו למוסר ולזהות היהודית ומן ההכרה והמודעות באשר לייעודו. איננו יכולים להתחמק מנתון - מנגנון חשוב נוסף - כאשר העם היהודי ערער על ייעודו ונקט בצעדים המטשטשים את זהותו ואת היבדלותו מהמרקם האנושי הכולל, בעת שהוא אינו חש ומפיץ את עובדת היותו עם סגולה מכל העמים (לא כפריבילגיה אלא כמחויבות), מידית תוקפים אותו אנשי התחתית האנושית במלוא כוחם.

עובדה זו – מנגנון זה מתקיימים בדיוק באותן תחנות היסטוריות שהזכרתי ובעוד תחנות רבות לאורך ההיסטוריה. הימים שקדמו לימי השואה כללו בחלקים מעמנו מחשבות ואמונה על אפשרות להיטמעות וטשטוש זהותם היהודית, ולראיה אזכיר אמירות כגון: "היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך", "חצי פולני וחצי יהודי" ועוד.

נוכח הלם ההשמדה חזר לקולקטיב היהודי

היו מי שחשבו שהחשיפה לתרבות העמים היא צעד נכון ומועיל ולכן נטשו את תרבות עצמם. אין כוונתי חלילה למשמעות שהשואה ומאורעות ופרעות העבר הם צעד של ענישה כלפינו, אלא שקיימת מעיין נוסחה - מנגנון מובנים: כשאין אנו הטריז, הרי שאנחנו מאבדים את זכות קיומנו. עלינו להיות ערים לכך שכאשר איננו ממלאים את יעודנו, גם האנושות היודעת בתוך תוכה את סוד הדבר, מבינה שאין מניעה מלכלות ולאבד את עמנו.

המשורר הנודע יוליאן טובים היה בעל אומץ ציבורי כדברי חוקר השואה הפרופ' ישראל גוטמן ולמרות שערב השואה היה מנותק תרבותית והוויתית מיהדותו. נוכח הלם ההשמדה, חזר הוא לקולקטיב היהודי, תרבותית ונפשית. חרף עברו נרתם והתחבר למורשתו וחיבר את יצירתו החשובה "אנו יהודי פולין".

המשורר הסוביטי יבגני יבטושנקו שכתב את יצירתו "באבי-יאר" לנוכח הרצחנות שנחשף לה באותה העת. אף שלא היה שכזה הגדיר, עצמו מאז כיהודי. בהגדרתו זו רצה הוא להצטרף לכוח ה"טריז" העולמי לאנושות כולה, הנתון בעם היהודי.

האם האירועים העכשוויים הם תזכורת לאותה נוסחה בה אין לנו אפשרות להתכחש לזהותנו

האם הרוע והשטניות המתגלים לעיננו בימים אלו מידי המרצחים הערבים, שייכת לרצחנות הקבועה שכמעט התרגלנו אליה במחוזות מסוימים בתוך מדינתנו? אמנם ניסינו לתת לה "הסבר לוגי", בדיוק כפי שנתנו יהודי פולין הסברים דומים לשטניות הגרמנית בגרמניה עצמה וכפי שיהודי הונגריה נתנו הסברים לוגיים לרצחנות הגרמנית באזורים אחרים.

מתנדבי זק"א בעוטף עזה | , צילום: זק"א

האם האירועים העכשוויים הם תזכורת לאותה נוסחה בה אין לנו אפשרות להתכחש לזהותנו, לייעודנו ולהווייתנו כעם יהודי? האם מקרה הוא שהתזכורת הכואבת עד מאוד נחשפת דווקא כאשר ישנן בקרבנו דעות נפסדות הנושאות סיסמאות של התערות וערכים 'פלורליסטיים' ושל נטישת היעוד והמוסר היהודי? האם אותה נוסחה - מנגנון עתיקי היומין שבים וניצבים מול עיננו?

האם בשעה זו בה נלחמים אנו באותם מרצחים ערבים שפלים די לנו בהפעלת עוצמות צבאיות? האם די בלחימה וריסוק ללא מצמוץ של הרוע? או שמא עלינו לערוך גם חשבון נפש רוחני

ולהציב מול פנינו מראה בה נוכל לבחון האם ניבטים מתוכה היעוד, הזהות וזיכרון היותנו עם סגולה, או חלילה טשטוש ואיבוד הזהות והיעוד?

הכותב הוא ראש מכון "שם עולם".