1. שמעתי קולות רבים שביטאו רצון לאחדות בין הרבנים, תוך מודעות לכך שאחדות כוללת בתוכה גוונים ודעות שונות. ראיתי את זה בדברי "זקני הרבנים" שנשאו דברים בכנס; בקבוצת החשיבה שבה השתתפתי; ובפאנל הכללי, שעסק ברפורמת הכשרות.
שלושת "זקני הרבנים" שדיברו בפני ציבור הרבנים – הרב יעקב אריאל, הרב דרוקמן, והרב זלמן מלמד – הבהירו בדבריהם ש"איחוד" פירושו שנותנים מקום לדעות שונות. הרב מלמד הזכיר את הדברים הידועים של הרב קוק על הגמרא בסוף מסכת ברכות שאומרת שתלמידי חכמים "מרבים" שלום בעולם, כשהדגש הוא על כך שדווקא ריבוי הדעות הוא שמביא לשלום.
בשיחות הלא רשמיות בכנס אמרתי לחברי שיש חשיבות למגוון הרבנים בציונות הדתית, שכן כל רב הינו משמעותי עבור קבוצה אחרת. חשתי שהדברים מתקבלים על לב חברי, גם אלה שחולקים על דעותיי – וגם זה תרם לתחושה של איחוד שמעניק משמעות ותקווה.
באווירה הזו התקיימו בקבוצות חשיבה שונות דיונים כנים וענייניים, עם התנהגות מכבדת אלה כלפי אלה, בלי לטשטש את המחלוקות בין העמדות השונות.
בקבוצה בה השתתפתי, שעסקה בהעצמת מוסדות החינוך, עלו קולות שונים – להדגיש את המגוון הקיים במוסדות החינוך בציונות הדתית או דווקא את המאחד? להתמקד בגילאים הצעירים או המבוגרים? רעיונות הועלו, נדחו, היו חילוקי דעות – הכל בהקפדה על שמירה על כבודו של כל אחד מהמשתתפים.
מחלוקת עקרונית שכמעט ולא נכחה בכנס נוגעת לקיומו של הכנס ללא השתתפות נשים, שמהוות בימינו חלק מהמנהיגות התורנית בקבוצות השונות בציונות הדתית, בדרכים שונות ומגוונות. חלק מהקוראים והקוראות נאנחים עכשיו בתחושה של "נו, לא יכולת להתעלם פעם אחת מהסוגיה הזו?", וחלק נאנחים על כך שזה לא הנושא המרכזי שאליו התייחסתי. גם את המחלוקת הזו עלינו לברר בתוכנו, באותה אווירה בונה שנכחה בכנס.
רפורמת הכשרות כן נכחה בכנס: מספר דוברים תקפו את הרפורמה, אך בפאנל בנושא הושמעו דעות בעד ונגד, ללא השתקה, וללא הטחת האשמות או עלבונות. הייתה מחלוקת תקיפה, ועם זאת, היה ברור ששני הצדדים מבינים שיש רבנים שחושבים אחרת ואין להתעלם מהם.
2. יחד עם תחושת האיחוד, שמתי לב לכך שהיו בכנס שתי גישות שונות לאחדות הזו. גישה אחת מברכת על הגיוון ושואפת לעסוק במגוון הדעות לא רק בין הרבנים, אלא גם בקהילות ובמוסדות החינוך והלימוד.
גישה אחרת שואפת להתקרב לאחידות, אך מכירה בכך שיש אחרים שחושבים אחרת, ומכבדת את החולקים, למרות שלשיטתם היה יותר טוב אם הייתה יותר אחידות בדעות.
ההבדל הזה בא לידי ביטוי בכנס כמה נקודות:
בדיון בקבוצה בה השתתפתי עלתה הצעה להביא את הקולות השונים בפני תלמידים וקהילות שונות. נתקלתי בהתנגדות: "אני לא רוצה שהתלמידים שלי ישמעו דעות שאני לא מסכים איתן". העליתי הצעה חלופית: להנכיח ולחוות כיצד מקיימים מחלוקת לשם שמים. איך עושים זאת בלי לפגוש את בעל הדעה שאני חולק עליה? הצעתי שכל רב ילמד תשובה או מאמר של רב שהוא חולק עליו, ויחלוק על דבריו בצורה עניינית ומנומקת, וללא גינויים כוללניים. חוויתי פתיחות והקשבה לכיוון הזה.
בנוסף, חלק מהדוברים הביעו רצון ליצור בציונות הדתית אווירה של חבורה גדולה ומאוחדת, להדגיש את המשותף ולצמצם את העיסוק במחלוקות, כדי ליצור תחושת שייכות חזקה לקבוצה הגדולה הזו. אחרים הזדהו עם שימת הלב לבסיס המשותף לכולנו, אולם אינם מוכנים לוותר על החשיבות שיש למודעות להבדלים בין הדעות השונות או על החרות של כל אדם לבחור את דרכו האישית בתוך הדרכים השונות האלה.
כשסיפרתי למישהו על הרשמים שלי מהכנס אמר לי שהוא לא מבין למה זה חשוב לי. "כל אחד יפעל לפי הבנתו, בשביל מה צריך איחוד שכזה?", שאל. ובכן, לא מספיק לא לריב בצורה בוטה; יש צורך ללמד כיצד מקיימים מחלוקת לשם שמים, ואז גם נתעשר אלה מאלה, נברר את המחלוקות בין הדעות השונות, ונלמד את תלמידינו לפעול כך. כל עוד איננו נפגשים אנו מדברים אלה על אלה; ככל שנדבר אלה עם אלה, בצורה עניינית ומכבדת, כמו בכנס האחרון – נתקרב למציאות יותר מתוקנת של קיום מחלוקת לשם שמים.