כך שוחחתי עם הילדים שלי על פרשת חיים ולדר

הרבנית אוריה מבורך אומרת כי היא שמחה שלמרות הכחשותיו של הסופר, ולמרות שהדבר טרם התברר משפטית, הציבור יודע שמוטלת עליו אחריות חינוכית לפעול | "החלטתי לשוחח על כך עם הילדים שלי"

אוריה מבורך 18/11/21 17:36 יד בכסלו התשפב

חיים ולדר, צילום: באדיבות המצלם
חיים ולדר, צילום: באדיבות המצלם

מים רבים עברו בתודעה הציבורית, מאז המאמר הקודם שלי, שבו הסברתי מדוע החלטתי לנקוט עמדה בטרם התבררות העניין בבית המשפט. אם בהתחלה המגמה הציבורית הייתה להמתין עם נקיטת העמדה עד שיתבררו הדברים מבחינה משפטית, אתמול עוד ועוד גורמים החליטו לנקוט עמדה מחמירה כלפי ולדר.

הרב שמואל אליהו פרסם את עמדתו, לפיו יש להוציא את ספרי ולדר מהבית, רשת "אושר עד" הסירה את ספריו מהמדפים, וכך גם "אייכלרס", חנות ספרי הקודש הגדולה בניו יורק. יתד נאמן, עיתון אותיות לילדים, ורדיו קול חי השעו את ולדר, ומסיור בפייסבוק עולה שאנשים רבים שעד לפני יומיים הטילו ספק גדול, מוכנים כיום לבטא אמון במתלוננות.

אני אישית שמחה לראות שלמרות הכחשותיו של ולדר, ולמרות שהדבר טרם התברר משפטית, הציבור יודע שמוטלת עליו אחריות חינוכית לפעול. במקרים שבהם ההיגיון מורה שיש הסתברות גבוהה שהמתלוננות לא משקרות, ההמתנה להתבהרות משפטית עלולה לגרום מחירים כבדים במישור החינוכי והחברתי.

לכן, מרגע שהגעתי באופן אישי למסקנה שהנתונים מחייבים אותי להאמין למתלוננות, החלטתי לשוחח על כך עם הילדים שלי. במאמר הזה אני מצטטת מהזיכרון את השיחה שערכתי עם ילדיי, בגילאי סוף-יסודי. יכול להיות שהשיחה הזו תתן כיוון להורים המעוניינים לשוחח עם ילדיהם על הנושא. כפי שתראו, השיחה מפורטת מאוד. לא פירטתי על מעשי האונס-לכאורה, אבל כן תיארתי איך מתרחש מעשה מגונה. רמת הפירוט הזו לא מתאימה לכל אחד, וכל הורה יודע ומכיר הכי טוב את הילדים שלו, ויוכל להחליט מה לקחת מכאן ומה לא.

יש ארבע סיבות לכך שבחרתי לפרט:

ראשית, כשמתמללים נושאים כאלו בפירוט, הילדים שלנו לומדים שזו לא בושה. לא בושה לדבר על זה, אפילו בפירוט, ולא בושה אם זה קרה לך או לחבר שלך, חס וחלילה.

שנית, ככל שהילדים יקבלו תמונה ברורה יותר של מה מתרחש בפגיעה מינית על ידי אדם מניפולטיבי שהכיר את הילד, הם יוכלו לזהות את זה חס ושלום בזמן אמת, ולא לעבור למצב קיפאון. הם יוכלו לפגוש את הסיטואציה מתוך היכרות איתה: "כבר שוחחנו על זה עם אמא, הנה, בדיוק על זה דיברנו". אמירות כלליות כמו "אל תתן לזרים לגעת בפרטיות שלך", עלולות להותיר אותם חס ושלום מבולבלים ברגע האמת. לעומת זאת, הפירוט נותן להם כלים להיות מפוקסים ובטוחים בעצמם אם זה חס וחלילה קורה.

ומה אם זה מרתיע אותם? שימו לב: אם אנחנו חוששים שהילדים שלנו ירתעו מהפירוט, חשבו כמה הם ירתעו חס ושלום מתרחיש אמיתי שקורה להם. רתיעה היא תחושה מחלישה ומשתקת. אנחנו רוצים לברוח ולא להתמודד, שזה בדיוק ההיפך מהעוצמה שאנחנו רוצים להעניק להם. לכן, אני בעד לפרק את הרתיעה הזו בעדינות.

שלישית, הילדים שלי ואני בשיחה מתמשכת, ברוך ה', על נושאי מיניות. לכן ידעתי שזה לא יהיה "ליפול עליהם" עם תכנים שהם לא מסוגלים להכיל. יכול להיות שהורים שזו השיחה הראשונה שלהם, צריכים לעשות אותה בהדרגה.

רביעית, הילדים שלי לא מרגישים קרובים רגשית לחיים ולדר. הם לא ראו בו דמות-אב נערצת, אלא מקסימום הכירו מקצת מספריו ונהנו לקרוא בהם. לעומת זאת, ילדים שהיחס שלהם לדמותו של ולדר הוא עמוק, רגיש, וקרוב, זקוקים לשיחה מסוג אחר.

אז כך, פחות או יותר, התרחשה השיחה שלי ושל הילדים:

קראתי להם לשבת לידי על הספה. הילדים שלי אוהבים תנוחות של כירבול והתלטפות, ולכן חשבתי שהכי טוב לשוחח איתם על הנושא כשאנחנו קרובים פיזית. זה לא היה חיבוק מגונן, לא רציתי לשדר להם שהם פגיעים עכשיו וזקוקים להגנה. זה היה מגע מרפרף, נעים, קרוב.

-אני: "היום זרקתי לפח את הספר של חיים ולדר. אתם יודעים למה?"
-הילדים: "לא, למה?"
-אני: "קראתי בחדשות שהוא חשוד בפדופיליה".
-הילדים: (בהלם): "באמת???"
-אני: "כן. שלוש נשים העידו שהוא פגע בהן מינית כשהיו ילדות ונערות".
-הילדים: "מה??? אבל הוא אוהב ילדים, הוא כותב ספרים לילדים, וילדים ממש אוהבים אותו".
-אני: "נכון, מתוקים... אתם כל כך צודקים, זה מפתיע עוד יותר כשאדם כזה פוגע בילדים. גם אני הייתי בהלם שהוא חשוד בזה".
-הילדים: "והוא גם חרדי!"
-אני: "נכון, אפילו אנשים שנראים צדיקים יכולים לעשות דברים כאלה, לצערנו..."
-הילדים: "הן אמרו מה הוא עשה להן?"
-אני: "כן. הן מספרות שהוא פגע בהן מינית, במשך הרבה פעמים. לפעמים בחדר פרטי שלו, ולפעמים בבית מלון שהוא הסיע אותן אליו. אתם זוכרים מה זה פגיעה מינית? זה אומר שמישהו רוצה לראות אותנו ערומים, או לגעת לנו באיברים הפרטיים שלנו, בפו*ת, בפי*ן, בבטן, בישבן, בחזה... או שהוא רוצה אנחנו נראה אותו ערום וניגע באיברים הפרטיים שלו."
-הילדים: "למה שמישהי תסכים שיעשו לה דבר כזה הרבה פעמים?"
-אני: "נשמות שלי. איזו שאלה טובה. הן לא הסכימו, אבל הן אומרות שהן היו מבולבלות, שהוא הצליח לבלבל אותן ולגרום להן לחשוב שהן חייבות לעשות את זה."
-הילדים: "איך הוא עשה את זה?"
-אני: "אחת מהן מספרת שזה היה בהדרגה. הוא לא פגע בה מיד. כי בואו נחשוב רגע : מה היה קורה אם בפעם הראשונה שהם נפגשו, הוא מיד היה נוגע באיברים הפרטיים שלה?"
-הילדים: "היא הייתה צורחת, או בורחת משם ומספרת להורים שלה".
-אני: "בדיוק! אתם כאלה חכמים. זה בדיוק מה שהפוגע לא רוצה שיקרה. הוא לא רוצה שהנפגע יצרח, או יברח או יספר להורים שלו. בעצם, תדעו לכם שלפעמים, אם התוקף יודע שהילדים מספרים הכל להורים שלהם, הוא לא יעז לפגוע בהם. לפעמים הוא מחפש ילדים שיש להם קשר לא כל כך טוב עם ההורים שלהם".
-הילדים: "כי ככה הוא בטוח שאין להם למי לספר".
-אני: "נכון! וגם נכון אמרתם שהוא לא רוצה שהנפגעים יצרחו? אתם ממש צודקים. יש מחקרים שמראים שאם הנפגע או הנפגעת צורחים בזמן שהתוקף מנסה לפגוע בהם, אז התוקף עוזב אותם. אבל האמת היא שלפעמים כשעוברים פגיעה מינית, לא מצליחים לצרוח"
-הילדים: "למה?"
-אני: "כי הם קופאים במקום. מרוב בהלה והלם. הם לא מצליחים לגרום לעצמם לצרוח. מכירים את החלומות האלו שאנחנו מנסים לזוז ולצעוק אבל לא יוצא לנו כלום מהפה?"
-הילדים: "כן"
אני: "אז לפעמים, ככה הנפגעים מרגישים. מהם קופאים מרוב שהם נבהלים".
-הילדים: "ואולי הם גם חושבים שזה פדיחה לצרוח".
-אני: "אולי! אתם יודעים מה? יש לי רעיון: בואו נתאמן על לצרוח. מה דעתכם? כדי שלא נרגיש שזו פדיחה. בואו נעשה תרגיל. כל אחד בתורו צורח את הצרחה הכי חזקה שלו. אבל כדי שהשכנים לא ייבהלו, אנחנו נצרח את המילים : "זה בצחוק!!!"

[בשלב הזה כל אחד מאיתנו צרח "זה בצחוק", מה שגרם לכולנו להיקרע מצחוק, וגם להרגיש שזה אפשרי לצרוח ככה סתם פתאום]

-הילדים: "איזה מילה צריך לצרוח אם דבר כזה קורה לך?"
-אני: "אם חס וחלילה מישהו נוגע בכם בלי רשות, אתם יכולים לצרוח אפילו בלי מילה. פשוט "אהההה!". אבל אפשר גם לצרוח "הצילו", או "תעזוב אותי" או "תקראו למשטרה". וזה טוב גם לבעוט בתוקף ולשרוט אותו ולנשוך אותו, אם אפשר.
-הילדים: "אז למה הנפגעות לא עשו את זה? למה הנפגעות האמינו לחיים ולדר שהן צריכות לעשות את מה שהוא אומר?"
-אני: "לפי מה שאחת המתלוננות מספרת, חיים ולדר לכאורה עשה את זה באופן מאוד ערמומי. בהתחלה היא יצרה איתו קשר בגלל שהיא כל כך העריצה אותו. והוא קרא לה להיפגש איתו, והתחיל לדבר איתה בפרטיות, על כל מיני נושאים. היא מספרת שהוא גרם לה להרגיש גדולה, ואמר לה כמה הוא אוהב את הדעה שלה, וכמה הוא אוהב את איך שהיא נראית. היא הרגישה שהיא חשובה לו, ולכן רצתה לפגוש אותו שוב ושוב. בשלב מסוים היא מספרת שהוא התחיל לומר לה כמה הוא אוהב אותה, מעריך אותה, כמה הוא אוהב את איך שהיא נראית. בשביל ילדה בת 12 זה יכול להיות מאוד מיוחד לשמוע מחמאות כאלה. אז היא נפגשה איתו שוב ושוב במקומות שהם היו בהם לגמרי לבד. בשלב מסוים, היא מספרת שהוא התחיל לגעת לה בגוף מתחת לבגדים, והיא הבינה ממנו שככה זה אמור להיות בקשר שיש בו אהבה. אחרי כמה פגישות, היא מספרת שהוא ביקש ממנה לגעת לו בפי*ן. היא אמרה לו שהיא חושבת שזה לא בסדר, אבל שהוא אמר לה כל מיני דברים שגרמו לה לחשוב שהיא צריכה לעשות את זה".
-הילדים: "איזה דברים הוא אמר לה?"
-אני: "היא מספרת שהוא אמר לה שהוא אלוהים, ושהוא אוהב גם אותה וגם אשתו, ושיש לו מקום בלב לשתיהן. היא אומרת שהוא גם אמר לה שמותר מבחינה הלכתית לעשות את זה, ושאחר כך הוא גם אמר לה שאסור לה לספר לאף אחד, ושאם היא תספר אף אחד לא יאמין לה".
-הילדים: "ובאמת לא האמינו לה?"
-אני: "אני לא יודעת. לא היה כתוב איך המשפחה והחברים הגיבו. אבל לצערנו, לפעמים יש אנשים שלא מאמינים לאחרים שהם נפגעו מינית. אבל אתם יודעים, שאם אתם תספרו לנו כל דבר שקרה לכם, בין אם זו פגיעה מינית חס ושלום, ובין אם זה משהו אחר קשה או לא נעים, אנחנו תמיד תמיד נאמין לכם ונרצה לעזור לכם. אתם יודעים את זה, נכון?".
-הילדים: "נכון".
-אני: "נשיקה. מתוקים אתם".
-הילדים: "מה זה עוזר למישהו להטריד מינית? בשביל מה זה טוב לו?"
-אני: "איזה מקסימים שאתם. שאלה מאוד טובה. זה קשה לנו להבין את זה, אנחנו פשוט לא מצליחים להבין איך יכול להיות שמישהו רוצה לעשות דבר כזה. נכון?"
-הילדים: "נכון. אז למה הוא עושה את זה?"
-אני: "אנחנו לא יודעים בדיוק למה. אבל אנשים שפוגעים מינית הם לפעמים אנשים שלא אכפת להם מהסבל של אחרים".
-הילדים: "אבל למה? למה הוא עושה את זה?"
-אני: "מתוקים, אהובים... אני רואה שזה מעציב אתכם, ומתסכל אתכם, וגם מכעיס... אני צודקת? זה מה שאתם מרגישים?"
-הילדים: "כן".
-אני: "זה שאתם לא מצליחים להבין איך מישהו פוגע ככה, זה מראה שאתם טובי לב באמת. גם חיים ולדר נראה כמו איש טוב לב שאכפת לו מילדים, אבל אם הוא עשה דבר כזה זה מוכיח שהוא רשע ואנחנו לא מכניסים הביתה ספרים של רשעים. אנחנו צריכים לזכור שלפעמים גם אנשים שנראים לנו טובי לב, הם לא באמת טובים. ולכן, אם מישהו מזמין אתכם לבוא אליו לבד בלי מבוגר, לא באים אליו. לא משנה מה הסיבה: אם זה ספר שהוא כתב ואהבתם, או אם הוא מבקש מכם לעזור לו במשהו, או אם הוא מבטיח לכם לקבל ממתק או לשחק איתו במחשב, או לראות את הכלבה שלו. לא משנה מה הוא אומר, אתם פשוט הולכים ממנו ומפסיקים לדבר איתו, ובאים לספר לי ולאבא. לא תמיד זה אומר שמי שפנה אליכם הוא באמת פדופיל. אבל מספיק שזה עלול להיות פדופיל, ולכן אנחנו נזהרים תמיד ולא הולכים עם אנשים שאנחנו לא מכירים, בלי מבוגר".

הלוואי שנזכה לשדר לילדים שלנו, בכל הזדמנות, שאנחנו הכתובת של המצוקה שלהם.
כי ילדים לא תמיד מספרים על עצמם.
הם צריכים שנאפשר להם.

 אוריה מבורך היא מחברת "מה את מבקשת, ספר על אהבה וגוף", ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות  עם התרבות המערבית. במוצ"ש הקרוב בשעה 19:00 אימהות ואבות מוזמנים להצטרף ללייב באינסטגרם של יפה צוקרמן עם אוריה מבורך, בנושא "איך לדבר עם הילדים על פרשיית חיים ולדר" 

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר