אין כמעט ילדים דתיים שלא מכירים ספרים של חיים ולדר. לכן, התפוצצות החשדות נגד חיים ולדר זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים שלנו על מוגנות. במאמר שיעלה בהמשך השבוע, אכתוב כאן מהזיכרון, את השיחה שהיתה לי עם הילדים שלי, כשהסברתי להם מדוע זרקתי מחוץ לבית את הספר של ולדר. אולי השיחה הזו תתן כיוונים להורים ואחים גדולים איך לשוחח עם הילדים. אבל במאמר הזה, קודם כל אסביר מדוע חשוב לשוחח על זה עם הילדים, ומדוע בחרתי לנקוט עמדה, לפני שהדברים התבהרו משפטית.
למה זה כל כך חשוב שדווקא אנחנו נדבר עם הילדים שלנו, ולא נשאיר את המלאכה למורים או ליועצ\ת? התשובה היא שהשיחה דווקא איתנו, יכולה להציל אותם. מחקרים מראים שפגיעה מינית על ידי אדם שמכיר את הקורבן, עלולה להתרחש יותר, אם התוקף מגיע למסקנה שלקורבן אין עורף משפחתי.
-
עוד באותו נושאתחקיר מטריד: עדויות נגד חיים ולדר בגין פגיעה מינית
12/11/21 10:50
אם הילדים שלנו ידעו שאנחנו כתובת ומשענת עבור המצוקות שלהם, יכול להיות שטורפים פוטנציאליים יזהו שלא כדאי להתעסק איתם. במילים אחרות: ילד שרגיל לספר להורים שלו על המצוקות שלו, הוא ילד מוגן יותר, לא רק חס ושלום אחרי פגיעה, אלא אפילו לפני כן. שנית, מדוע אני חורצת "משפט שדה" ולא מחכה להחלטת בית המשפט?
ובכן, אני לא טוענת שולדר בהכרח עשה את המיוחס לו. אני לא אלוהים, וגם השופטים אינם אלוהים, ולמעשה, רק אלוהים יודע לענות על שאלה זו. מה שאני כן יכולה לעשות, מתוך הזכות והחובה המוטלת עליי, זה לבחון את הפרסומים השונים תוך שימוש בשכל הישר. אם לאחר בחינת העובדות, השכל הישר שלי אומר לי שיש לפחות 51 אחוז של סיכוי שהמתלוננות דוברות אמת, אני אבחר להאמין למתלוננות.
וכך עשיתי. קראתי את התחקיר בהארץ ובאתרים נוספים, והאזנתי לראיון בכאן מורשת עם העיתונאי אהרון רבינוביץ' שעומד מאחורי התחקיר. קראתי את העובדה ששלוש המתלוננות שדבריהן נחשפו בתחקיר לא ידעו זו על זו, ומספרות פרטים דומים. שמעתי בראיון עם העיתונאי, שלאחר הפרסום הגיעו עוד כעשרים תלונות מנשים שונות.
קראתי את הטענות מצידו של ולדר, שטוען שבדיקת הפוליגרף שהוזמנה על ידו, הוכיחה כביכול שהוא דובר אמת. אלא שהניסוח של השאלה הוא : "האם אי פעם טיפלת בילדה, נערה, או אישה כלשהי", והתשובה השלילית מוציאה מן הכלל את האפשרות שהוא קיבל בנות לייעוץ או לשיחה. נשים רבות בפייסבוק מעידות שהן נפגשו עם ולדר כילדות, לשיחת יעוץ, כך שניסוח השאלה בפוליגרף נשמע כמו מניפולציה.קראתי בתחקיר שפורסם, שהתחקירנים הגיעו עד אנשי המקצוע שליווי את אחת המתלוננות בזמן אמת, והם אישרו שהם שמעו ממנה על הפגיעה לפני שנים.
תמונת המציאות הזו אינה דומה למקרה שבו מישהו מואשם על ידי מישהי בפגיעה מינית, וזו "מילה שלו נגד מילה שלה". התמונה כאן, כמו ברוב המקרים שמתפרסמים בתקשורת, הרבה פחות עמומה. מי שמתקשה לראות את המציאות הקשה, ומעדיף לשכנע את עצמו באחוז הקטן שיש כאן קנוניה מתוחכמת מאוד ורבת משתתפים לאורך שנים, נגד ולדר, לא מעיד על כך שהוא מוסרי ודואג לזולת, אלא מעיד על כך שהוא אדם שאי אפשר לסמוך על שיקול דעתו.
הרבנית אוריה מבורך צילום: באדיבות המצולמת
אמנם, אני יכולה להבין מהיכן מגיע הרצון שלנו לא להוקיע אדם לפני שבית המשפט קבע שהוא אשם. האמון שלנו במערכת המשפט, בשילוב עם הסלידה שלנו בשיימינג פומבי, ובשילוב הרתיעה מאפשרות של תלונות שווא שברגע אחד מוחקות שם של אדם, הופכות את זה לקל יחסית עבורנו: נשב בשקט ונחכה שבית המשפט יעשה את שלו.
אני מבינה את הקשיים הללו, אבל במקרה של פגיעה מינית, עלינו לזכור שלושה דברים.
ראשית, רוב המקרים של הפגיעה המינית לא מגיעים למיצוי הדין. לחכות להכרעה משפטית במקרים של פגיעה מינית זה לפעמים לחיות באשליה. זה קורה בין השאר, משום שהנפגעים נמצאים במצב של פוסט-טראומה. בדרך כלל, בתביעות רגילות, התובע לא נמצא בפוסט-טראומה, מה שמאפשר לו להעיד ולספק ראיות. במקרה של פגיעה מינית, זה קשה עד בלתי אפשרי עבור הנפגעים להתייצב מול המערכת. וכמובן, שתגובות כמו "לשון הרע", "אל תחרצו משפט שדה" או "הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו", רק מחלישות עוד יותר את מעמדם של הנפגעים, ותורמות בעקיפין לאוזלת היד של המערכת בטיפול בפגיעה מינית.
שנית, עלינו לשים לב שכשאנחנו בוחרים להגן על שמו של פוגע-מין-לכאורה, בטענה "הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו", אנחנו בעצם לא רק מגנים עליו, אלא מאשימים את המתלוננות בתלונת שווא. האם אנחנו מוכנים לעמוד מאחורי האשמה הזו כלפי המתלוננות? מדוע המתלוננות אינן זכאיות לחזקת חפות? כל נקיטת עמדה הססנית ביחס לשאלה האם הוא פגע או לא פגע, היא האשמת המתלוננות בחוסר אמינות. לפעמים אין ברירה, ואנחנו חייבים להודות שאין לנו קצה חוט. אבל ברוב המקרים, ובוודאי שבמקרה הנידון, רב הגלוי על הנסתר.
-
עוד באותו נושאהסופר החרדי המפורסם "שובר שתיקה"
30/05/16 12:46
שלישית, דווקא משום שאנחנו לא בית המשפט, מותר לנו, ולפעמים חובתנו המוסרית, לנקוט עמדה, בלי הליך מסודר. זו לא לקיחת החוק לידיים. זו אחריות חברתית. השופטים יכריעו על עונשו בחוק, והציבור ישתמש בשכלו הישר, ואם צריך הוא יעניש אותו חברתית. ככה עובדת חברה מתוקנת, עוד מימי חז"ל.
בשיחה שלי עם הילדים שתתפרסם כאן בהמשך השבוע, אמרתי להם שרק השם יתברך יודע אם ולדר פגע או לא, ולכן, אני לא יודעת. אני מאמינה. ואני מאמינה למתלוננות. אני חושבת שזה מסר מעצים מאוד. הם למדו מכך שגם כשמדובר באיש חשוב, אנחנו מאמינים לילדים שאומרים שהוא פגע בהם. אני מקווה שהילדים שלי הסיקו מכך, שאצלנו בבית פועל שכל ישר, ואנחנו לא מפחדים לגלות שיש אנשים יקרים ומוערכים שפגעו מינית, ואפילו לשוחח על זה ביחד.
אוריה מבורך, מחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", יועצת הלכה מטעם מדרשת לינדנבאום, ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית.