16 שנים להתנתקות ארבעה קטעים וגעגוע | יומן כתיבה אישי

נולדתי בגוש קטיף ועד גיל שמונה חיינו שם באושר, לא הבנו מה קורה בימים ההם כשהכל השתנה, רק במהלך השנים הבנו את שהתרחש, ושלא נשוב אל הבית שהיה

עמיאל ירחי, חדשות כיפה 17/07/21 20:36 ח באב התשפא

תמונה שלי כילד, רגע לפני הגירוש מנצרים, צילום: Nati Shohat /Flash90
תמונה שלי כילד, רגע לפני הגירוש מנצרים, צילום: Nati Shohat /Flash90

מה אתה זוכר זאת תמיד השאלה הראשונה כששומעים שגדלתי בגוש קטיף, התשובה מפתיעה את מי ששואל בדרך כלל, כי אני זוכר הרבה, נאחז בזיכרונות ילדות ולא מרפה, שלא יפלו לתהומות הזיכרון. היינו ילדים קטנים, לקחו אותנו לכל ההפגנות אבל אפילו ביום הגירוש עצמו כשישבנו אני ואחי על הספה וכולם סביבנו מיררו בבכי, אחי הקטן שאל אותי למה כולם בוכים, ואני עניתי לו: "תבכה, כי כולם בוכים" ושנינו פרצנו בבכי.

אחר כך גדלנו, במקום הבית היפה ההוא בתוך קראווילה קטנה וצפופה, שם אולי הבנו בין שלל סרטי הגירוש שראינו בלופים, אין לנו בית לחזור אליו. אני לא יודע אם יצאנו עם טראומה, אבל החוויה חלחלה אצלי מאוחר, חלחלה לאט והופיע אצלי פעם אחר פעם כשהתיישבתי לכתוב. וכל פעם מחדש הזיכרונות הרעידו קצת את היד.

גם היום, כשהתיישבתי לאסוף את הקטעים וכשחיפשתי במערכת של אתר תמונה מגוש קטיף התמונה הראשונה שקפצה היית התמונה שלי, שעות ספורות לפני שעזבנו את הבית והנשימה נעצרה לרגע, יהיה לי קשה לחזור לסקר חדשות היום, אחרי התמונה שאתם רואים ואחרי הכתיבה, אבל מוזמנים בכל זאת, לקרוא קצת זיכרונות על בית שעלו לי במשך השנים.


זִכְרוֹנוֹת:

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

אִמָּא שֶׁלִּי מְטַגֶּנֶת שְׁנִיצֵלִים

בְּחֻלְצָה כְּתֻמָּה עִם הֶדְפֵּס

נִזְכֹּר וְנַחֲזֹר.

מַלְכוּיוֹת:

קְחִי אֶת בֵּיתֵךְ

אֲשֶׁר אָהַבְתְּ

אֶת נְצָרִים וּלְכִי

(מָה נוֹתַר מִלִּפְנֵי הָעֲקִידָה?

שֻׁלְחָן לִשְׁלוֹשָׁה?

אוּלַי חֻלְצָה כְּתֻמָּה?)

שׁוֹפָרוֹת:

תְּקִיעָה, שְׁבָרִים, תְּרוּעָה

פַּטִּישׁ שֶׁל דִּין מַכֶּה עַל שְׁנִיצֵל

מְפַלֵּט קִצְבָּה לְכָל חַי.

לִקְרַאת יוֹם הַדִּין

אִמָּא לוֹבֶשֶׁת חֻלְצָה מִיּוֹם הָעֲקִידָה

עַד שֶׁתּוֹצִיא מִשְׁפָּטֵנוּ כָּאוֹר

אָיֹם קָדוֹשׁ.

-------------------------------

כשהייתי בכיתה ח' נכנסתי שוב לגור בבית אמתי, כזה שיש בו מספיק חדרים, אפשר לטפח גינה בנחת ולטעת עצי פרי. ביום שנכנסנו לבית עם כל הארגזים והבאלגן קצת לפני שאבא שלי קבע מזוזה הוא ביקש ממני לקחת שפכטל ולקלף מהצבע הטרי ריבוע בכניסה לבית, זכר לחורבן.

זאת לא הייתה עבודה נעימה במיוחד, להרוס קצת את הבית שיש לי סוף סוף אבל זה יפה להשאיר מקום למה שחסר, פינה ריקה בבית ובלב, אולי הפתח הראשון כדי להכניס אורח או כל אדם הביתה הוא להודות בפני הבורגנות, עדיין חסר בי משהו. אז קילפתי את הצבע עד שהבית התחדש בחצי מטר של זיכרון ועוד מדף אחד עם סרט כתום, תוף מרים וחול מנצרים. והשבוע כשנזכרתי ברגע הזה שמתי לב שבקארווילה שגרנו בה שש שנים לא היה שום ריבוע ריק מצבע, אולי כי היא עצמה עם המטבח הקטן והגינה המינימלית (כי איך נקשרים לאדמה) באמצע "אתר זמני" של שש שנים הייתה התזכורת לחורבן.
----------------------------------

אִשָּׁה אַחַת אָמְרָה לִי בִּירוּשָׁלַיִם:

כְּבָר בַּר מִצְוָה יֵשׁ לוֹ.

וּמְסַפֶּרֶת לִי

כַּמָּה הִתְפַּלְּלָה שֶׁלֹּא יָבוֹא,

וּכְשֶׁהַרְתָּהּ; שֶׁלֹּא יִגְדַּל,

שֶׁלֹּא תִּתְפַּח הָרָעָה בְּבֶטֶן

הָאֲדָמָה.

וְאֵיךְ לָקְחָה אוֹתוֹ בְּתוֹכָהּ לְכָל הַהַפְגָּנוֹת,

אֲפִלּוּ רַב גָּדוֹל אָמַר לָהּ שֶׁהָיוֹ לֹא

תִּהְיֶה.

בַּסּוֹף הוּא נוֹלַד, הִיא אוֹמֶרֶת,

בְּלִי אֶפִּידוּרָל וּבְלִי חִבּוּק,

כֻּלָּם קָרְאוּ לוֹ אַחֶרֶת וְרַק אֲנִי; גֵּרוּשׁ.

הִיא מַרְאֶה לִי בָּאַלְבּוֹם:

פֹּה הוּא בֵּן חֹדֶשׁ בַּקַרַאָוון

כָּאן הוּא בֶּן שָׁלוֹשׁ בַּקַרַאָוִילַה הַקְּטַנָּה,

וְזֶה מִיּוֹם הֻלֶּדֶת שֵׁשׁ

בַּקַרַאָוִילַה הַגְּדוֹלָה

(הָמוֹן שֵׁמוֹת יֵשׁ לְזָרוּת).

בְּשַׁבָּת הוּא יַעֲלֶה לַתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶחָדָשׁ שֶׁלַּנּוּ

וְהִיא תִּזְרֹק עָלָיו סֻכָּרִיּוֹת;

קְצָת חָזָק,

קְצָת בְּגַעְגּוּעַ.

---------------------------

תמונה מימי הגרוש

תמונה שלי מימי הגרוש                                                                                                     צילום: באדיבות המצולם

אני אוהב את התמונה הזאת מאוד, החיוכים שלנו ממיסים, אני מעדיף לראות אותה ברגע הצילום כשרצנו בנצי ואני אל הצלם ואמרנו "תראה, נו תראה, אני לא רואה" כי היום אחרי כל השנים היא עדיין יפה אבל כואבת.

סה"כ אלו שני ילדים צוחקים שנתפסו לרגע באמצע המשחק, חבושי כיפה של ילדים קטנים ולבושי חולצות כתומות שגדולות עליהם ומסמלות דבר שגדול עליהם גם הוא, כי בעצם, אני ובנצי סתם היינו באמצע לשחק.

והיום אני חושב על הצלם שהמצלמה שלו מלאה תמונות תיעוד כי לא תהיה עוד הזדמנות ועל הקיר מאחורי שיקר לו מאוד באותם רגעי פרידה , או שזה קיר מנוכר בשבילו, קיר שהוא הובא אליו בכפיה, קיר שהוא חלק מבית זמני (אחד מבין הארבעה שהוא עבר באותה שנה) והוא לא נשען עליו וגם אני לא, כי קירות נשברים בתקופה האחרונה.

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר