בשבוע שעבר הגעתי להר מירון, לא כדי להשתטח על קבר הרשב"י, אלא כדי לבקר במקום האסון שאירע רק לפני חודשיים וחצי בו נהרגו 45 אנשים במהלך חגיגות ל"ג בעומר. המקום שהפך להיות אתר עלייה לרגל בפני עצמו, נראה נקי ויפה, עם ציורים מרגשים של ההרוגים ופינת נרות זיכרון שהולכת וגדלה בקצה המסדרון השקט עד אימה.
אך יותר מכל, מהדהדת שם התחושה שהטרגדיה הזאת הייתה לשווא. כל בר דעת שעובר שם לא יכול שלא לתלוש את שערות ראשו ולתהות על ההתנהלות במשך שנים רבות שהובילה מדי ל"ג בעומר עשרות אלפי אנשים לתוך המסדרון הצפוף הזה, להתעצבן על האמירות - "יהיה בסדר", שמתגלות שוב ושוב במקרים כאלה, ולא להבין איך אף אחד לא זיהה את תמרורי האזהרה שקפצו שם.
הציורים של הרוגי אסון מירון, צילום: חדשות כיפה
בניגוד למחשבה הרווחת וההגיונית, לפיה מקרים כאלה נפוצים בעיקר במקומות בהם החוק לא נוכח ביום יום, יש מקום בו החוק נוכח מאוד, אך ההתעלמות ממנו היא נוכחת יותר ובולטת לעין לא פעם. ניחשתם נכון, מדובר בצבא ההגנה לישראל, שמתעקש להזכיר לנו למה התשובה "יהיה בסדר" שמוכרת ונפוצה כל כך בקרב לובשי המדים - צריכה להדאיג את כולנו.
ביום חמישי האחרון, במהלך אימון פלגת ההכשרה של יחידת דובדבן, לוחמי הקומנדו לעתיד, טיפסו להר הסרטבא בבקעת הירדן, כשבמהלך הטיפוס אחד החיילים התמוטט כתוצאה ממכת חום, כשחום גופו טיפס ל-41.7 מעלות. בעזרת החובש הפלוגתי שפעל במהירות שיא, חום גופו של החייל הפגוע התייצב והוא פונה לבית החולים להמשך הטיפול. למי שזוכר, השבוע שעבר התאפיין בעומסי חום כבדים, עם טמפרטורות גבוהות במיוחד, שבבקעת הירדן אף הגיעו ל-44 מעלות בשיא.
קחו וידוי מביש - הייתי בחופשה בשבוע שעבר, אך במקום להתרוצץ בנחל עמוד או בג'ילבון, החום הכבד גרם לי לוותר על זה בכאב לב ולהמשיך להתקרר ממי הבריכה. הבחירה שלי הביאה אותי לתהות לי יותר מכל על ההחלטה של יחידת העילית להורות לעשרות חיילים לטפס בעלייה קיצונית בחום כזה גבוה, שרק במזל נמנעה תוצאה קשה בהרבה.
בסוף אותה חופשה הזדמנתי למספר שיחות עם לוחמים מיחידות הקומנדו השונות, מגלן, אגוז ודובדבן, כשהקול המרכזי שעלה מהן הוא: "אנחנו עושים את זה תמיד, לא משנה מה מזג האוויר - חום כבד או קור קיצוני, ותמיד זה עבר בסדר גמור. החייל שהתמוטט הוא 'חלבי' ולא עמיד", ועוד הרבה בדיחות על חשבון יחידת דובדבן והיכולות הפיזיות שלהן שהובילו להתמוטטות החייל.
והדברים האלה מדאיגים, ואפילו מדאיגים מאוד, כי לאור ההיסטוריה הקצרה של חטיבת הקומנדו, או בשמה הרשמי "חטיבת עוז" נראה שהדאגה לשלום החיילים שלה לא עומדת בראש סדר העדיפויות. בשנים האחרונות ידעה חטיבת העילית מספר מקרים טראגיים שהסתיימו במוות או בפציעות קשות, והעלו לכותרות את היחידות שעומדות בחוד החנית של צה"ל - דווקא מהסיבות הלא נכונות.
קחו שלושה מקרים מ-3 השנים האחרונות שהביאו לתוצאות קשות מאוד, דווקא בחטיבת הקומנדו, שמפגינה שוב ושוב יכולות מרשימות בכל הקשור לשמירה על גבולות ארצנו, אך בשמירה על חייליה נכשלת.
ב-20 במרץ 2018 התרחש המקרה הראשון, כאשר בבסיס במרכז הארץ נהרג לוחם דובדבן שחר סטרוג מפליטת כדור של חברו ליחידה תוך כדי משחק בנשק. ועדה שבדקה את האירוע מצאה כי פשתה נורמה של זלזול בהנחיות ביחידה, וגילתה ארבעה מקרים של פליטות כדור שהתרחשו בסמוך לאותו מקרה טראגי. מספר חודשים לאחר מכן, קפץ עילי חיות מג'יפ האמר נוסע כחלק מ"מסורת" יחידתית במגלן. התוצאה הייתה טראגית - חיות שנחת בתוך שיח קוצני, נפגע בצורה קשה בגבו והפך לנכה והיום הוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים.
המקרה השלישי אירע ב-29 באוקטובר 2020. חטיבת העילית התאמנה במורדות החרמון, ובניגוד לסיכום המוקדם עם רשות הטבע והגנים, השתמשו הלוחמים במהלך התרגיל בתחמושת נפיצה שהביאה תוך זמן קצר לשריפות מקומיות שגדלו והלכו עד לשריפת 1,500 דונם בשמורת הטבע בה גדלים מינים ייחודיים רבים של בעלי חיים וצמחייה. למרות זאת, התרגיל המשיך כסדרו, כשברקע קריאות הרט"ג להפסקתו, אך צה"ל בשלו המשיך באימון.
לא ברור אם מדובר במדיניות סדורה או בהרגל מגונה, אך האווירה היהירה הזאת שהשתרשה כל כך ברחבי צה"ל ובחברה הישראלית (לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת) היא זאת שמביאה את האסונות לפתחנו שוב ושוב ושוב. בסופו של דבר, שום ועדת חקירה ממלכתית לא תפתור את הנוהג הזה, לכן עלינו להוקיע זאת מתוכנו במהירות האפשרית, גם מתוך מקצועיות אבל גם כי אנחנו רוצים לחיות בלי אסונות נוספים.