סוגרים את מנייני החצרות: 4 דברים שנתגעגע אליהם

בשבת האחרונה נסגר אחד ממנייני החצר בפתח תקוה, סיכום התקופה ודברים שהיינו שמחים לקחת איתנו הלאה

חדשות כיפה הרבנית ד"ר לאה ויזל 19/04/21 12:25 ז באייר התשפא

סוגרים את מנייני החצרות: 4 דברים שנתגעגע אליהם
מניין רחוב בימי הקורונה, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

שבת פרשת תזריע- מצורע תשפ'א - תיזכר כנקודת הזמן של סגירת מניין החצר שלנו, מניין שצעד אתנו מלפני פסח של השנה שעברה ועבר אתנו לא מעט.
השבת חתמנו בקידוש חגיגי ודברי תודה ופרדה.

זה התחיל מהמרפסות בצעקות, בזמן שבו לא העזנו לחצות את מפתן הבית מפחד מהקרונה,
המשיך ליום עצמאות משפחתי וחגיגי של תפילה ברחובה של עיר, ומאז עבר את כל מעגל השנה:  יום ירושלים, תיקון ליל שבועות, שיא שהגיע בימים הנוראים, תפילת נעילה שאליה הצטרפו עוברי אורח ושללא ספק בקעה שערי שמיים, שמחת תורה, חנוכה, שמחת פורים ויום עצמאות נוסף, כולל ליווי מוזיקלי.
גם חתונות, בר מצווה, לידות וימי הולדת נחוגו פה, בשמחה צנועה ועמוקה, שמחת רחוב משתפת.

ללא ספק הגיע זמן לשוב לבתי הכנסיות ולשגרת חיים מלאה.   
יחד עם זה , זה הזמן לעצור, לאסוף חלקיקי דברים טובים שקרו בתקופה המיוחדת הזאת ולחשוב מה מהם כדאי לשלב בשגרה. אנסה לרכז כמה נקודות:

1. ציבור המתפללים - המניין נוצר משוכני הרחוב. הצורה האקראית הולידה חיבורים מעניינים והטרוגניות מעשירה. לא עוד מניין אחיד, כי אם גיוון בכל מימד: מגיל ועיסוק ועד הגדרה עצמית שונה על רצף הדתומטר. כולם מכונסים סביב תפילה בציבור שלוש פעמים מדי יום, חול ושבת. משהו רך וחסר שיפוטיות שעשה טוב לכולם.

2. נוסח התפילה - ללא קיצור וללא דילוג. עם הרבה נשמה ובסיוע שחקני נשמה בדמות חזנים וקוראים בתורה. תפילת לחש ללא דהרה , ובכל זאת התפילה בכללותה לא  התארכה. קטעים של תוספות ו'מי שברך' צומצמו למינימום הנדרש . בתחילה היה זה בגין אילוץ הקורונה ואחר כך הפך לתבנית קבועה. כדאי לחשוב על קיצוץ חלקים שמתמשכים ללא טעם ומקשים על חסרי הריכוז שביננו לשרוד.

3. שמחות- צניעות, שירה ושמחה, גם ללא קידושי ענק והזמנות לאלפים אפיינו את השמחות שזכינו לקיים. גילינו שהצניעות שהכרנו בילדותינו 'עובדת' נהדר גם כעת. ילדי בר- מצווה יישרו מיד קו והתאימו את הציפיות , והפלא ופלא - הם זכו לקבל בשמחה עול מצוות ומיד צורפו למניין כשווים. לא חסר דבר, למרות העדרם של אולמות נוצצים.

4. נשות המניין- עבור חלקן היה זה פעם ראשונה שנטלו חלק בתפילות שבת , מה שוודאי הכניס רוח וחיבור גם ליושבות מעבר למחיצה.  אולי זו הזדמנות לאמהות ולבנות לשוב לבית הכנסת. אך, זאת לא לפני מחשבה נוספת על מקומן של הנשים בבית הכנסת. נודה על האמת- לראשונה ראינו מה קורה בעזרת הגברים. לבושתינו המון דברים לא הכרנו. ובעצם- מאיפה שנכיר? החזרה תחייב  את כולנו לחשוב איך משמרים את כל הטוב  הזה, איך דואגים למקום ראוי לנשים בקהילה באופן שיחזק את השייכות שלהן לבית הכנסת ולכל הטוב שהוא מביא עימו.

ואחרון חביב - כולם הרגישו חלק ונתנו כתף. התגייסות מרגשת לדברים שבקדושה. 
שוב ושוב ראינו
שאין כעמך ישראל..

בע'ה שזכה לבריאות לאורך זמן ושנשכיל ללמוד משהו מכל התקופה הזאת