זה היה לילה קריר בגבול לבנון, והצוות שלנו נדרש לביצוע עבודה טכנית. ישבנו במקלט וחיכינו לשעה היעודה. בינתיים גלגלנו שיחה. עומר דיבר בגנות הדתיים, ואמר שכולם יודעים שהם גנבים, ופרזיטים, ומשתמטים, ומה לא. הדתיים של הצוות התרעמו. הרי עומר יודע שאנחנו עוזרים בכל עת שנדרשים. "נכון", אמר עומר, "אבל אתם מיוחדים".
עברה תקופה, ומיקי (שם בדוי) ביקש להחליף יציאות כדי להבטיח שהוא יהיה בבית בקריסמס ובסילבסטר, ואפילו אם לא יצא הביתה במשך חודש. הוא הסביר שבמשכורת שהוא מרוויח מהטיפים בשני הלילות האלה הוא ישלם שכר דירה של כמה חודשים. "באיזו עבודה אתה מרוויח כל כך הרבה?", שאלתי בתמימות. "אני רקדן גו-גו", הוא ענה וזעזע את עולמי. הוא הבחין במבע פני, ושאל למה אני תמה. "אתה חכם ואדיב, ובכלל לא נראה כזה...", גמגמתי. הוא נעלב. ניסיתי להסביר, והוא ענה: "לא, אני לא מיוחד".
עברו מאז כעשרים שנה, ובהרבה הזדמנויות אני שומע את סיסמת ההגנה: "אתה מיוחד". פעם זה רב חרד"לי שמסביר לי שבאופן כללי מי שלומד מדעי היהדות הוא כופר אבל אני מיוחד, ופעם זה חבר חילוני שמנסה לשכנע אותי שאני משיחי ייחודי. היה יכול להיות לי נעים לחשוב שאני מיוחד, אבל זה פשוט לא כך.
לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל החברה הישראלית נזכרת כי "מקרה אחד לכולם" (קהלת ט, ב). במוות כולם שווים. בשנים האחרונות המוסכמה הזו נסדקת. שוב ושוב מכות בחומת אחדות השכול והכאב הביקורות על קבוצות באוכלוסיה שלא מתגייסות לצד הקבורה הצבאית שמבחינה בין מי שיהודי על פי ההלכה למי שלא. רבים רואים בכך, במידה רבה של צדק, אות להיחלשות הפטריוטיות, סימן לדעיכתה של הלאומיות, ומחשיבים את ההתחשבנות בין קבוצות המשנה של החברה הישראלית כעדות להתפוררות הקודמת לחורבן.
נראה לי שזה תיאור חסר של המציאות. נכון, בציבור הישראלי מתערער מעמדו של השכול כ"מדורת השבט" הישראלי, אבל במקום שבו חוט ההיסטוריה נפרם, יש אפשרות לשזור חוט נוסף. בעיני, מצב החברה הישראלית כיום דומה לשעות המעבר שבין יום הזכרון לחללי צה"ל לכניסתו של יום העצמאות. אלה שעות מביכות בהן הרגשות לא ברורות, זכרונות העבר מתערבבים עם התקוות לעתיד, ולא כל כך ברור האם ההכנות ליום העצמאות אינן בוגדות בזכר הנופלים. בתקופתנו, השכול והאבילות פחות מאחדים, והשאלה היא האם נצליח למצוא את האחדות בחיים והשמחה.
אני מאמין שההצלחה בהפיכת המר למתוק כרוכה בכך שנפסיק לחשוב שאנו מכירים את כל המיוחדים. זה לא מקרה שהחברים והחברות ובני המשפחה ממגזרים אחרים סותרים את הסטיגמות, ואנו חייבים לערער באומץ על הדעות הקדומות שיש לנו על מי ששונים מאיתנו.
רבים מהגשרים בין השבטים כבר בנויים. אנו קרואים להבחין בהם ולחזק אותם, ואם רק נרצה אולי נגלה שאכן, כולנו מיוחדים – כי כולנו ישראלים.
הרב ד"ר אביעד הולנדר הוא חבר "בית הלל – הנהגה רבנית קשובה" וחבר סגל אורח במכון מנדל למנהיגות.