כבר חצי שנה שהחיים שלנו בקוביות מתחלפות עם רקעים משתנים. אמנם אפשר להיפגש עם הרבה יותר אנשים, בפגישות שפעם היו נדחות 70 פעם עוד לפני שהיו מתקיימות בפעם הראשונה, ואפשר להיפגש גם לעיתים קרובות יותר, ואפילו אנשים שלא היינו מדמיינים להיפגש איתם מול המסך (הי אבא ואמא!) עכשיו משתפים פעולה בלי למצמץ (גם אם רואים להם רק את האף). אבל כולם מרגישים שמשהו חסר.
זו לא רק האנרגיה שנעלמת כשהקוביה שלנו מתמקמת בעמוד 3 מתוך 7 או הקול הנעלם שלנו כשאנחנו נושאים נאומים לאומה כשאנחנו על מיוט, יש עוד משהו שאיבדנו בדרך.
לפני מרץ 2000 היינו עסוקים בלקטר על הנסיעות, על הפריון הנמוך בעבודה, על ישיבות חסרות תוחלת, על מפגשי קפה אקראיים במשרד שמסיחים את דעתנו, על ישיבות עם אנשים בבתי קפה במקום עבודה באטרף על ריטלין. אבל חצי שנה לתוך קוביד19, אנחנו כבר מבינים שגם מפגשים פרודוקטיביים להחריד הם לא באמת.
העולם הוא לא תכלס. העולם הוא דיבור בלתי פוסק. הוא רעש של בית מדרש, של אולם כנסים, של בית קפה הומה. הרעיונות הכי מבריקים שלנו עולים לנו במקלחת או בחלום באמצע הלילה, ולא בישיבת קריאייטיב במשרד. ההמצאות הכי מטריפות שלנו לא נוסדות במשרד אחרי ישיבה אפורה (הי אמילי בפריז!) אלא תוך כדי הליכה עם חברה טובה על חוף הים.
המוח שלנו לא חושב כשאומרים לו לחשוב, והלב לא מרגיש כשמצווים עליו. המוח חושב כשהוא חי והלב מרגיש כשהוא פועם. המוח שלנו חי כשאנחנו פוגשים אנשים, כשאנחנו מדברים, כשהמחשבות שלנו הופכות למילים במציאות, כשאנשים מגיבים לנו על רעיונות שהסתדרו לנו יופי בדמיון אבל נחבטו קצת וזוהרן הועם כשהן ירדו לעולם ומי שמולנו לא היה בטוח שהם הרעיונות שיצילו את העולם.
הלב שלנו פועם כשחוגגים יומולדת לחברה במשרד, כשעל הקפה הראשון של הבוקר היא מספרת שאתמול היה לה דייט הורס סוף סוף, כשמתרחשת שיחת נפש ספונטנית בשירותים מול המראה הרחבה בהפסקה מישיבה מייאשת, כשאוכלים צהריים ביחד ומגלים נקודות חיבור שבחיים לא דמיינו למי שיושב משמאלנו. אז הלב נהיה קצת יותר גדול ממה שהוא היה.
הזום מכניס אותנו לפרקטיות מדומיינת. מגיעים לישיבה עם נושא, מדברים, משתיקים כשצריך, יוצאים עם רשימות, משימות ופגישות המשך, משתפים מצגת ועורכים מסמך יחד. מיד אחר כך מתקיימת עוד ישיבה ועוד אחת ועוד אחת. אין זמן לחשוב, קשה לרכל בצ'אט של הזום – וגם זה רק אם במקרה לא סגרו את האפשרות הזו קודם לכן, ההומור נהיה יותר שטוח, וגם הערות שהיינו נוהגים לסנן מתחת לשפם ולהשתמש בהן לנצח – נעלמו מחיינו. אז המשימות מתקיימות, באופן מפליא – אפילו יותר מתמיד. הטרגדיה היא שהמשימות הולכות ונגמרות, כי הרעיונות לא נולדים בתוך המפגשים המשובצים האלה. רעיונות וחלומות, מחשבות ויצירות – נולדים בבין לבין, בממשקים, במרווחים - כשהמוח נוזל ועושה את החיבורים שלו עם עצמו, כשעיניים נפגשות בעיניים אחרות במקרה, כשרעיונות נצעקים במרחב בסערה ומישהו תופס אותם בשתי ידיים.
חצי שנה לתוך פגישות שאי אפשר להתפרץ בתוכן אם לא מכבים את המיוט, מסתבר שחייבים שיהיו פגישות: לא בשביל הפגישות עצמן, אלא כדי שנרוויח סוף סוף את מה שקורה ביניהן.