אז עוד פעם המגזר התוסס שלנו רועש וגועש ממאמר של רב חשוב שהופיע באחד מעלוני השבת המפורסמים בקהילותינו ואשר מתאר בצבעים קודרים ובנתונים מזעזעים כיצד הציבור הדתי לאומי נכשל כישלון חרוץ מבחינת העברת המקל הדתי-תורני הבין דורי. לא זו אף זו שהמאמר מכתיר את הציבור הדתי לאומי כאחראי לשימורה של החילוניות בישראל. לא פחות.
ותרעש הארץ...
סוגיית הדתלשיות והיקפה מסעירים בדין ובצדק את המגזר הציוני דתי כבר שנים ארוכות. הרצון, הטבעי לכל חברה ערכית בעלת מסורת, תרבות ודרך חיים מובחנת וייחודית לחנך ולדאוג להמשך שרשרת הדורות אינו רק טבעי אלא גם מהווה סוגיית יסוד חברתית שמהווה חריץ ההצצה לתהליכים רבים בה. לאור חשיבות זו, הקדישו בשנים האחרונות מס' חוקרים, וביניהם גם אני, מאמצים לבדיקת התופעה מהיבטים שונים וממצאיהם היוו בסיס לדיונים אקדמיים וחינוכיים בפורומים פנימיים כאלה ואחרים.
אולם לא עוד.
בשנים האחרונות הפכה סוגיה זו לשדה קרב במאבק על פניה של הציונות הדתית. ארגונים, רבנים, אנשי ציבור ופוליטיקאים הפכו סוגיה חשובה ורגישה זו למאבק שבו המציאות האמיתית היא הדבר הפחות חשוב. וכשזה המצב, קשה, קשה מאוד להשמיע קול ברור וצלול שמחד רואה את המציאות כפי שהיא ולא מגזים/מפחית באופן מכוון ממנה, שכואב באמת את התופעה באופן כללי ולא משנה מה היקפה ושלא מנסה להאשים אלא לסייע לבירורה האמיתי.
אבל למרות שקשה, אסור לברוח ואסור להתחבא וצריך לומר בפה מלא, אז אתחיל:
ראשית, אומר את המובן מאליו, לפחות מבחינתי – התופעה כואבת וקשה גם ברמה האישית של כל ילד וכל משפחה וגם במובן הרחב הציבורי והלאומי. ברור לכל בר בי רב שיש לעסוק בה הן מבחינת מחקר רחב היקף והן מבחינה חינוכית-תורנית ולעשות כל אשר לאל ידינו כדי לצמצמה. אבל אחרי שאמרנו את האמירה הכל כך ברורה חייבים גם לומר שכדי להגיע למסקנה זו די לנו בעובדות האמיתיות ואין צורך להגזים בהם כפי שנעשה במאמר האחרון שפרסם הרב שמואל אליהו בשבת האחרונה בעלון "עולם קטן" בשם קבוצת רבנים מהאגף התורני של הציונות הדתית.
כסוציולוג החוקר את החברה הציונית דתית כבר יותר מעשרים שנה וכמומחה למחקר חברתי אני קובע כי הנתונים והמחקרים שבהם השתמש הרב אליהו כבסיס לממצאיו הינם ממצאים בעייתיים ביותר, מוגזמים בכוונה ובוודאי לא יכולים לשמש כבסיס למסקנות שהוא מנסה להפיק מהם או למצער מחייבים זהירות יתרה והיסוס קל באמירתם. אין זה המקום להרחיב ואני גם לא רוצה לשעמם, אבל בעיות מתודולוגיות רבות עומדות בבסיס הממצאים אשר משמשים אותו לאמירה המקוממת והבלתי מבוססת כי הציונות הדתית משמשת כבסיס לשימור החילוניות בישראל.
אזכיר בקצרה דברים שאולי חלקכם למדתם באוניברסיטה – הגדרת אוכלוסיה, שיטת דגימה, שיטת מדידה, דרך ניתוח, תהליך מחקרי ועוד ועוד. איני טוען כי החוקרים אשר עשו מחקרים בתחום שגו, בוודאי לא חוקרי הלמ"ס שבעיקר עליהם מסתמך הרב אליהו שאיני צריך להעיד על מקצועיותם ואשר עשו את עבודתם נאמנה, אך השימוש שנעשה לא תואם את המחקר – בערך כמו ללכת עם חליפת שבת לאימון ספורט.... כלומר, הבעיה אינה במחקרים שעליהם מתבסס הרב אליהו אלא בדרך השימוש בהם אלא אם כן אתה עושה בהם שימוש לשם אג'נדה בלבד....
הטענה המופרכת ביותר במאמרו של הרב אליהו היא זו המתנוססת בכותרת המאמר "כך החברה הציונית דתית משמרת את החילוניות בחברה הישראלית". עצם המחשבה על טיעון זה הוא מוזר בלשון המעטה בעיקר בגלל שגם אם האחוז הנטען של יותר מ-40 אחוזי חילון במסגרת החמ"ד, גם אז אין בכך כדי לשנות באופן דרמטי את אחוז הציבור החילוני בחברה הישראלית שכן הציבור הציו"ד מהווה אחוז קטן יחסית בכלל הציבור הישראלי. אך יתר על כן, חישובים פשוטים של הפרשי הפיריון בין הציבור החילוני והציונות הדתית הגדלת משקלם של ציבורים מסוימים באופן דרמטי – הערבים, החרדים והעליה הרוסית אשר נטמעה ברובה במערכת החינוך החילונית ואשר מנעו את הגידול במערכת החינוך הדתי לבוא לידי ביטוי היו מגלים את האמת. אבל כמו שאמרנו, כשיש אג'נדה...
ואם כבר שאלתם – להערכתי, ממחקר מקצועי ואמין שערכתי אחוז החילון "הקשה" (בוגרים שגדלו בבית דתי וכיום הם חילונים) מתוך בוגרי החמ"ד הוא קצת למעלה מ-14 אחוז והחילון הכולל (מגדירים את עצמם כ "לא דתיים") הוא קצת למעלה מ -20 אחוזים אשר מתפלגים באופן שונה בסוגי מוסדות, מגדר וגיל.
ואחרון חביב וחשוב מאוד – היות והמאמר תוקף באופן בלתי משתמע את מערכת החמ"ד שהיא זו שאחראית "לפיגוע הלאומי" כפי שמגדיר הרב אליהו במאמר, אני לא יכול שלא לומר כי כל עיסוק בנושא מחייב ראשית הכרת הטוב והערכה רבה לאלפי אנשי החינוך שעובדים במערכת החמ"ד ועושים את עבודתם בתנאים חברתיים לא פשוטים לחינוך דתי ואמוני בדרך נפלאה של אמונה, מוטיבציה, התמקצעות אין קץ, חיבור לתלמידים המגוונים ולהוריהם ובהשקעה רבה בכל תלמיד. להאשים אותם, בעיקר אותם בתופעה זו זוהי לא רק התעלמות מן המציאות הרחבה אלא בעיקר פגיעה ציבורית עמוקה. ביקורת בונה – רצוי בהחלט, ביקורת לשם ביקורת – ממש לא.
דר' עדו ליברמן הוא חבר סגל בכיר בחוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי ומנהל מדעי במכון מסקר.