במאמרו בעלון "עולם קטן" העלה הרב שמואל אליהו על השולחן את סוגיית הדתל"שיות. אני מבקש לפתוח את התייחסותי לדבריו במה שמשותף ומוסכם: מי שחוסנה של התורה בעם ישראל יקר לו איננו יכול להיות אדיש לתופעה. אפשר להתווכח אם מספר הדתל"שים בין בוגרי החינוך הדתי הוא 25% או למעלה מ-40% - כך או כך זה צריך להטריד את כולנו ולעורר אותנו לחשיבה ולעשייה שתתמודד בצורה יותר טובה עם המציאות.
הרב אליהו מסיק שדרוש שינוי, ומפנה את הדרישה לשינוי לגורמים שונים. אלא שהקריאה שלו היא שכולם ישנו – לאיזה כיוון? לדרך החינוכית שהוא מאמין בה; וכאן אני חולק על מסקנותיו.
"ככל שהוא מחנך אותם בחברה נפרדת ועם מורים יראי שמיים, הסיכוי שהם יישארו דתיים הולך וגובר". האם המחנכים בחינוך הדתי המעורב אינם יראי שמיים? הזיהוי האוטומטי של "מעורב" עם "פחות ירא שמיים" – זו השקפת עולם, לא נתון סטטיסטי. הגישה הזו עומדת ביסוד המחלוקת בינינו מה גורם לדתל"שיות, וממילא מה נדרש לעשות כדי למצמצם אותה. אדגים כיצד אנשים שונים חווים חוויות מנוגדות בהקשר הזה.
הרב אליהו רוצה לראות "דרך ברורה" באמונה ובמצוות, "בלי 'כל אחד והאמת שלו' ". כאשר ישנם רבנים ורבניות המעודדים דרכים שונות באמונה ובמצוות [לא 'כל אחד והאמת שלו' ללא גבולות; כן דרכים שונות בגבולות ההלכה!] – הרב אליהו רואה איך זה גורם לחולשה באמונה ולעזיבת דרכה של תורה; ואילו אני רואה שפסילת דרכים מגוונות של תורה היא שגורמת לכך.
כאשר רבנים ומחנכים דתיים נענים לצורך של הדור הצעיר להתמודד עם הסוגיה המורכבת של הלהט"ב – ישנם אנשים שמשוכנעים שבאותו רגע איבדנו כמה צעירים שעוזבים את הדת כי אין לנו אמת ברורה; אבל כאשר אחרים נלחמים נגד אותה התמודדות – אני רואה, באופן ציורי, כיפות נושרות מראשיהם של תלמידים צעירים, בגלל שהמנהיגות התורנית איננה מוכנה להתמודד בכנות עם האתגרים שבני הדור שלהם פוגשים.
כאשר רבניות ומחנכות נענות בשמחה לכך שבנות צעירות בחינוך הדתי מבקשות להרחיב ולהעמיק את האופק התורני שלהן ואת המעורבות שלהן בחיי התורה בקהילה הדתית – יש רבניות ומחנכות אחרות שמשוכנעות שזה גורם לצעירות האלה להתרחק מדרכה האמיתית של התורה; ואני רואה בנות שמתרחקות מהתורה, כי מחריפים ומעמיקים את הפער בין מה שהן פוגשות בחיים לבין מה שהמחנכות שלהן משדרות להן.
ישנן סוגיות רבות כאלה; אבל השאלה היסודית היא מהו באמת הגורם להתרחקות מהאמונה והמצוות – הפתיחות להכלה תורנית של התפתחויות ערכיות שהתלמידים והתלמידות שלנו פוגשים בעולם, או הדחייה של ערכים אלה?
לשאלה הזו אין תשובה סטטיסטית על בסיס נתונים מחקריים. כל אחד מאיתנו בוחן ומפרש את מה שהוא רואה לנגד עיניו, וכל אחד מאיתנו – גם הרב אליהו, וכן, גם אני – מושפע מהשקפת העולם ממנה הוא בוחן את הדברים.
על כן, המסקנה שלי הפוכה: לעניות דעתי הדרך החינוכית הטובה ביותר לצמצום תופעת הדתל"שיות היא בקבלה עמוקה שיש כמה דרכים של תורה, ואלו ואלו דברי א-להים חיים, ובכך שנכבד זה את דרכו של זה. פעמים רבות אני חוזר באוזני תלמידי ותלמידותי על כך שלפעמים קושיה חריפה שיש להם איננה על התורה, כפי שנדמה להם, אלא שהם מזדהים עם דרכו של רב מסוים, ולא עם דרכו של רב אחר – "עשה לך רב". כמה חשוב שהם יבינו את זה! כמה תלמידים ותלמידות מצאו את דרכם בתוך אחת מדרכי התורה בדורנו בזכות הגישה החינוכית הזו, ואני תפילה שזכות זו תעמוד לימיני בבית דין של מעלה.
האם כל תלמידי החמ"ד עשויים גוון אחד, ורק דרך אחת של תורה נכונה לכולם? הדבר הנכון ביותר הוא שתלמידינו ותלמידותינו יפגשו מחנכים ומחנכות שנותנים להם דוגמאות חיות של דרכים שונות בתוך האמונה וההלכה, ודוקא כך כל אחד מהם, בהשפעת החינוך מהבית, ובהתאמה לנשמתו הייחודית, יוכל למצוא את דרכו בתוך אחת הדרכים של תורת ה' אחד, שבה כולנו מאמינים.
הרב צבי קורן הוא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה