מעטות הפעמים בחיי שהדלקתי נרות שבת. קצת בצבא ובמילואים ובשבתות בודדות שאשתי לא הייתה בבית. זכות גדולה היא להדליק נרות שבת. כמה טהרה, כמה קדושה מרגישים באוויר. אחרי כל המירוץ של יום שישי, סידור הבית, הניקיונות, הבישולים, המקלחות, סוף סוף נכנסת השבת, האורות הקטנים מאירים באור יקרות. כמה דקות של התייחדות מול הבורא בתפילה על השבוע הבא, על האהבה והאחווה בבית, על חינוך הילדים ועוד ועוד.
דווקא לאור זה, זועקת האפליה ומורגש חוסר השוויון בקיום המצווה הזו. הרי חייבים בה גם אנשים וגם נשים, אז למה רק נשים מדליקות נרות שבת, למה לא יעשו בכל בית רוטציה – שבת אחת הבעל ושבת אחת האישה? נכון שחז"ל מסבירים הסברים נפלאים ויפים על שייכות האישה בפרט למצווה זו, אבל החובה שווה לשניהם. אז לאן נעלמו דורשי השוויון, למה לא נשמע קולם בסוגיה זו?
בחודשים האחרונים, רוח הקיפוח מלווה את כותבי המגזר. בערך אחת לשבוע ישנו מאמר העוסק בכך שהנשים אינן חלק מהקהילה, הן לא יכולות להתפלל בתקופת הקורונה, וכל זאת מפני ש'מי שלא נספר למניין – לא סופרים אותו בכלל'. סביר להניח שככל שנתקרב לימים נוראים ולתקופת החגים, התחושות והמאמרים בנושא יתחזקו ויתגברו.
טוב ונפלא הדבר שנשים חפצות להתפלל, ויותר מכך רוצות להתפלל בציבור, וודאי שבמקום שהדבר מתאפשר חשוב למצוא להן פיתרון, אך נדמה שבמקרה זה הדרישה להתפלל עם הציבור יש בה טעות תרבותית-חברתית קשה, שתוצאותיה עלולות להביא לנזקים קשים.
האב המכה והאם הרחמנית
פעמים רבות, הטענה על קיפוח נשים נובעת מנקודת מוצא שגברים ידאגו לעצמם בלבד ולא ידאגו לנשים. כיוון שהגברים הם הקובעים בבית הכנסת, הם קובעים מה שמתאים להם בלי להתחשב בצורכי הנשים. הקצנה של טענה זו באה לפעמים אפילו כלפי חז"ל: כיוון שהרבנים בכל הדורות היו גברים, הם פסקו וקבעו גזירות ותקנות רק ע"פ מה שנוגע לגברים.
הטעות של טענה זו היא העמדת עמדה של פירוד ביחס בין גברים לנשים, כביכול כל אחד מודע רק לאינטרסים שלו ודואג רק להם. כך גם בזוגיות ובבניין הבית: כל אחד צריך לדאוג לאינטרסים שלו בבית המשותף, וכך גם יש לחלק את מטלות הבית בצורה שווה כך שאף אחד לא יצא מקופח, הבעל והאישה שניהם צריכים ללמוד דף יומי, לשמור על הילדים אותו פרק זמן וכן הלאה.
בעניין הזה ישנו משפט מפתח שחוזר הרבה בשיחות הרצי"ה: "דיפרנציאציה אינה ספראציה", הבחנה אינה פירוד. כלומר: ההבנה שיש הבדל בין גברים לנשים אינה אומרת שיש ביניהם פירוד, שיש ביניהם מעין תחרות או 'מלחמה' על משאבים, על הצלחה, על כישרונות או על כל דבר אחר. יש ביניהם שותפות, מטרה משותפת, שבה כל אחד עושה את תפקידו וביחד עומדים במשימה. ישנה דוגמה מוכרת הממחישה זאת היטב: ילד עשה דבר שהגיע לו עליו עונש חמור. בא אביו והרים את היד להכותו, ובאה האימא ועצרה את אביו מכך. המטרה של שניהם הייתה זהה: מצד אחד שהילד יבין שעשה דבר חמור, ומצד שני שלא יסבול מכך יתר על המידה. האב עשה את פעולת ההפחדה והאימא דאגה שלא יכאב. ברגע שכל אחד עשה את תפקידו, המטרה הושגה באופן הטוב ביותר. כמו שבמחלקה צבאית, הקלע נשאר קלע והנגביסט נשאר נגביסט, כל אחד יודע את מקומו ותפקידו המתאים לו ביותר ומתמקצע בו, כך גם בבניין הבית בפרט וביחס בין גברים לנשים בכלל.
אם נחזור להדלקת הנרות שבה פתחנו: כשהאישה מדליקה נרות, הבית המשותף הוא שמדליק נרות, והדבר נעשה ע"י האישה כי הדבר מתאים לה יותר, ע"פ מנהג ישראל ודברי חכמים. תחושת הקיפוח נובעת מהעמדת האיש כנגד האישה במקום להעמידם ביחד: "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו". ברגע שמבינים שהאיש והאישה הם שותפים, הם בית אחד אורגני, הרי שמובן שהבעל גם חושב על צורכי אשתו והאישה גם דואגת לבעלה, וממילא גם בכלל האומה: הגברים מודעים לצורכי הנשים וחושבים עליהם.
לסיכום: "השווה הכתוב אישה לאיש", כולנו שותפים לדבר אחד, כולנו שייכים לאותן מטרות, וכאשר כל אחד עושה את תפקידו במארג השלם – אין מלחמה ותחרות אלא צעידה משותפת, וכך גם ההצלחה גדולה יותר.
יהי רצון שנזכה לאהבה ואחווה בבתינו, במשפחותינו, בקהילותינו ובעם כולו.