מאבק העובדים הסוציאליים - למה אנחנו שובתים?

אני עובדת סוציאלית כבר 8 שנים. היום אני בתפקיד מדריכה במחלקה לשירותים חברתיים בתחום של אנשים עם צרכים מיוחדים באגף הרווחה בירושלים.

שביתת העובדים הסוציאליים נמשכת: "האדמה תרעד"

אני מאמינה במקצוע ואוהבת את העבודה שלי.
עבודה סוציאלית זה מקצוע שרואה את האנשים, בכל מצבי החיים שהם מגיעים אליהם, ועוזר להם למצוא את הכוחות כדי להתמודד עם מה שהחיים מזמנים להם. אני עובדת עם אנשים עם צרכים מיוחדים ובני המשפחה שלהם, אבל בסוף כולם צריכים עובדים סוציאליים. בשביל הורה קשיש, באשפוז בבית חולים, ילדים ונוער בסיכון, אלימות במשפחה, מצבי עוני, ועדות למניעת הריון, שיקום אסירים ועוד. חלק מהלקוחות שלנו, כעובדות סוציאליות, הם בשוליים של החברה. שאם לא אנחנו, לא יהיה מי שיראה ויטפל. התפקיד שלנו במקרים האלה, מעבר לטיפול בהם, הוא חברתי, אנחנו רואים אותם במקום ששאר החברה לא. חלק מהמקרים המגיעים אלינו הם משפחות כמוני וכמוכם. שנסיבות החיים השתנו או נקלעו למשבר והם זקוקים לסיוע.

אני יכולה לכתוב הרבה על המקצוע. אבל אני לא רוצה לספר על המקצוע. אלא עלינו, העובדות הסוציאליות. כי אנחנו לא יכולות להמשיך ככה יותר.
העומסים המטורפים, השכר המבזה והמחסור בתקציבים לתת את השירות לא מאפשרים לנו להמשיך. וזה בלי להתייחס לנושא של האלימות.

אנחנו רוצות, מאוד רוצות, לתת שירות טוב והולם ללקוחות שלנו. רוצות להיות פנויות אליהם, לתת להם מענים, קונקרטיים ורגשיים. אבל במצב הדברים היום – זה לא אפשרי.

בתפקידי אני מדריכה עובדות סוציאליות. עובדות מקצועיות וטובות שבאמת רוצות לתת שירות וטיפול טוב ללקוחות. אבל יש לכל אחת מהם 300 משפחות בטיפולן. וזאת לא רק סיסמא. באמת יש להן 300 משפחות. ואין מספיק זמן להגיע לכולם. אני יושבת איתן בהדרכות ועושה איתן סדרי עדיפויות ואנחנו יודעות שהמשמעות היא שחלק  מהמשפחות לא יקבלו מאיתנו מענה. כי כשיש 300 משפחות, גם כשהעובדת הסוציאלית רוצה לתת את השירות הטוב ביותר - זה פשוט לא אפשרי.

אני מסיימת כל יום עבודה בתחושה שלא עשיתי מספיק. שלא הגעתי לכולם. שיש עוד משפחות שמחכות. אני ממשיכה לעבוד מהבית. ועושה שעות נוספות. וזה בא על חשבון המשפחה שלי. אבל עם המעמסות הקיימות – זה לא מספיק. העבודה לא נגמרת. ויש אנשים שתלויים בנו. אנשים שמגיע להם שירות טוב יותר אבל לאור העומסים – זה באמת לא אפשרי.

אנחנו כבר כמה חודשים מחפשים עובדת חדשה ולא מוצאים. הרוב לא רוצות לבוא לעבוד ברווחה. וגם המעט שמגיעות לראיון ומתלהבות מהעבודה, מהמקצועיות, מהצוות – לא רוצות לעבוד עם כמות כזו גדולה של משפחות ועם משכורת כל כך נמוכה. אז חסרה עובדת. חסרות מעל 1,000 עובדות ברחבי הארץ.

המשכורת הנמוכה היא לא רק לעובדת מתחילה. אין אופק התקדמות מבחינת השכר. גם אחרי תואר שני ואינספור השתלמויות והכשרות.

אני מדריכה סטודנטים להכשרה המקצועית שלהם כחלק מתואר ראשון בעבודה סוציאלית. הרבה מהם מספרים לי שהמקצוע מעניין אותם אבל שלא יעבדו בו. בגלל התנאים. בגלל העומסים. בגלל האלימות. הם לא היחידים. על פי סקר שנעשה 91% מהסטודנטים שמסיימים לימודי עבודה סוציאלית לא בטוחים שימשיכו לעבוד במקצוע. 

התוצאה היא פגיעה. פגיעה בנו כעובדות סוציאליות, פגיעה בלקוחות שלנו ופגיעה בחברה כולה.
לכן יצאנו למאבק.
לכן השירותים החברתיים מושבתים.
לכן אנחנו עוצרות את הזמן ואומרות שזה פשוט לא אפשרי.
כי צריך שינוי.
כי דווקא עכשיו, באמצע משבר כלכלי ובריאותי, יש הרבה יותר משפחות שצריכות אותנו. על פי נתוני משרד הרווחה, יש עלייה של 60% בפניות אלינו מאז הקורונה. ואנחנו לא מצליחות. אנחנו רוצות. באמת שאנחנו רוצות. אבל אנחנו צריכות שיאפשרו לנו. מבחינת השכר, העומסים והמוגנות.

קשה לנו לשבות. זה נוגד את הדנ"א המקצועי שלנו.
אנחנו כבר בשבוע השני של השביתה ואני כל הזמן חושבת על כל המשפחות שמחכות לנו. שלא מקבלות עכשיו מענה. על האנשים שהתחלנו איתם תהליכים ונשארים עכשיו לבד. על האמא שכבר לא מצליחה להתמודד עם הבת שלה עם מוגבלות שכלית בבית אחרי כל תקופת הסגר ורוצה להתחיל תהליך של דיור. על הילדה עם מוגבלות שכלית שקיבלנו עליה דיווחים מבית הספר על התנהגות מינית לא מותאמת אבל עכשיו אין מי שיפנה אותה לטיפול חברתי מיני. על הבחור עם אוטיזם שבנינו לו תכנית השתלבות במסגרת תעסוקתית אבל עכשיו לא יהיה מי שידחוף אותו. על כל התלמידים בני 21 שסיימו את מסגרת החינוך המיוחד ועכשיו אין מי שיחפש להם מסגרת תעסוקתית לשנה הבאה.
וזה רק קצה המזלג.

אבל הגענו למצב שאין לנו ברירה. אנחנו צריכות להילחם על הזכויות שלנו כדי שנוכל לתת להם, ובעצם לכולם, את הזכות לשירות מקצועי טוב והולם.

אנחנו מחכות מאוד לשינוי המיוחל כדי שנוכל לחזור לעבוד ולתת מענה לכל המשפחות שמחכות לנו. כדי שנוכל לעשות את מה שאנחנו מאמינות וטובות בו.

מקווה שתתמכו בנו. בשבילנו, בשביל המשפחות בטיפולנו, בשביל כל מי שעשוי יום אחד להזדקק לעובדת סוציאלית (וזה רובנו) ובשביל שהחברה שלנו תהיה טובה יותר.