בימים נוראי הוד אלה, נמהלים להם הווה ועבר.
באותם ימים ממש שבהם החל מבצע 'צוק איתן' נכנסה לפני תשע שנים תכנית ההתנתקות לישורת האחרונה שלה, עם מניעת רבבות יהודים מלהגיע לגוש קטיף וכיתורם בין גדרות כפר מימון.
תשע שנים חלפו ושוב הרבבות באים עזתה. הפעם במדים ונשק. הפעם נכנסים פנימה. ועוד איך נכנסים. אז היה זה מתוך מאבק פנימי מר, התנכרות שלטונית והולכת שולל. היום באים כולנו 'כאיש אחד בלב אחד' עם ביטויי שיא של תמיכה וערבות הדדית. עוד כברת דרך לפנינו עד שנשוב בהמונינו ובאותה רוח מאוחדת אך בלבוש אזרחי, לרשת את הארץ ולשבת בה. אבל צעד תודעתי בכיוון כבר נעשה.
מיישבי חבל עזה במשך שנות דור דבקו באדמתו במסירות והוציאו משם פירות נפלאים ברוח ובמעשה. כעת הם נושאים את הגעגועים לעזה. כן, געגועים. חזון וגעגועים לאותו אזור מושמץ בארצנו, שרק מי שדבק בו כל כך יודע לראות בו את הארץ הטובה שמעבר לערימות האש והרוע שהועמסו עליה בעשרות השנים האחרונות.
חבל עזה מצריך התמודדות קשה וארוכה עם הבעיות שנובעות ממנו, אך הוא איננו רק עול, אלא גם בית. חבל מחבליה ההיסטוריים של הארץ שלנו, אשר יש לחתור ליישובו מחדש. לא פשוט, לא מיד, אך כל מי שלא חותר לכך בחזונו, מעמיד באור תמוה את ביקורתו על תכנית ההתנתקות.
בימינו נדמה כי חבל עזה היה מאז ומעולם מוקצה מחמת מיאוס בעיני כל כך הרבה ישראלים. אך לאמיתו של דבר זוהי תופעה של שלושים השנים האחרונות בלבד, בועה קטנטונת במושגים היסטוריים. לא כאן המקום לפרוש את מלוא היריעה, מימי אברהם אבינו, דרך הנחלת הארץ ותקופת המלכים, ועד לגדולי התורה שחיו בה והקהילות היהודיות ששגשגו שם במשך הדורות. נסתפק בכמה ציוני דרך מהתקופה הציונית.
"הנה כי כן עברנו כפרים הרבה בארץ מישור, ואף גם בהרי יהודה. השדות בפלך עזה משכו את לבבנו באנו לידי החלטה כי המקום היותר מוכשר להתיישבות יהודים הוא המישור, הלא הוא הנוף אשר על שפת הים התיכון ובפרט בדרום הארץ... אם מספר הבאים לארץ הקודש יתרבה, תוכל הכיכר הזאת להיות מרכז ראשון להתיישבות." כך תיאר זלמן דוד לבונטין, ממייסדי ראשון לציון את מסקנת החיפושים הרבים אחר המקום הראוי להקמת המושבה. מעט מאוחר יותר יזמו 'חובבי ציון' הקמת קהילה יהודית בעיר עזה, אש היוותה את העוגן המסחרי והכלכלי לראשית ההתיישבות הנגב. קהילה זו התקיימה עד פרעות תרפ"ט ופונתה ע"י הבריטים בטרם יהיה גורל אנשיה כגורל יהודי חברון. בשנים שאחר כך נעשו ניסיונות לחדש את היישוב אך הם לא צלחו. בין המשתדלים הבולטים בתחום היה יצחק בן צבי, ראש הוועד הלאומי ולימים נשיא המדינה. (להרחבה- מומלץ לקרוא בספר '40 שנות יישוב יהודי בעזה' מאת מרדכי אלקיים, בהוצאת מדרשת נצרים).
המושג 'רצועת עזה' הוא תוצר מלאכותי של קווי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, ללא כל צידוק היסטורי או גיאוגרפי, ואפילו לא לפי הגבול הבינלאומי. קווי שביתת הנשק קיבעו את המצב שהתהווה אחרי מבצע 'חורב', שהופסק לפני השלמת משימתו לכבוש את השטח. עצירת המבצע נעשתה בהוראת בן גוריון בשל איומי הבריטים להתערב בלחימה. כך נוצר שם שטח צפוף ועמוס בפליטים הרבים שנמלטו מאזורים אחרים יחד עם נסיגת הצבא המצרי.
במבצע סיני היה סיפוח האזור למדינת ישראל אחד משני היעדים המדיניים העיקריים של המערכה, ורק בשל הלחץ הבינלאומי נאלצה ישראל לסגת משם. מיד אחרי מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל כי מבין השטחים ששוחררו, היא רוצה לספח דווקא את חבל עזה ('ההחלטה הסודית' 19.6.67). מגמה זו תורגמה בשנים הבאות לגיבוש 'תכנית האצבעות' שעל פיה הוקמו היאחזויות הנח"ל שהפכו ליישובי חבל קטיף. (להרחבה- מומלץ לעיין בספר 'שורשים בחולות' מאת חגי הוברמן).
מרבית יושבי החבל כיום אינם בני המקום, כפי שניתן להבחין מיחסם אליו לאורך השנים, אשר הביא למראהו הנוכחי ולהפיכתו לקרש קפיצה קטלני לשאר הארץ ולא לחבל פורח. אוהב מולדתו לא ישעבד הכל כדי להפכה למערך מבוצר ומחסן נשק ענק, כשם שאוהב עמו לא ישתמש בילדיו כבשר תותחים וכלי נשק.