צעדתי הערב בהפגנה קטנה ושקטה, ביחד עם כמה עשרות מדיירי ההוסטלים של אקי"ם בתל אביב. איתם היו המדריכים שלהם. ואנחנו, בעלי חולצות התנועה התכולות של בני עקיבא. בהמשך הצטרפו אלינו גם נציגים מבית ספר ראשית, בגוש עציון.
צעדנו כאות מחאה כנגד אותם אנשים שמתנגדים למגורים בשכנות לבעלי מוגבלויות. השיא של כך היה באירוע האחרון, השבוע, בו שכני הדירה החדשה בשכונת צהלה, ירו בדירת אקי"ם. למה הם ירו בהם? כי הם מוגבלים. והם מורידים להם את ערך הדירה. כן, כן.
בצעדת המחאה השקטה הזאת, צעדנו מהדירה הפגועה אל עבר בית אקי"ם הארצי, מרחק כמה מאות מטרים. החברים מאקי"ם ניסו להפגין ולצעוק, אבל קולם לא נשמע בהמולת הרחוב הסואן התל-אביבי. אנשים מיהרו, נסעו לעיסוקים חשובים, לא הספיקו אפילו לשים לב למראה המיוחד שהלך לידם. אנשים, נשים ומדריכים- צועדים ושלטים בידיהם; "תנו לחיות בשקט" ביקשו השלטים. שקט לא היה שם, היה שם רעש מחריש אוזניים, של מכוניות, של פעילות. של רחוב סואן. של בני אדם שלא מספיקים לשים לב מרוב מהירות ועיסוקים.
והשמש לאיטה שקעה, מסמלת את תחושתנו, הצועדים, בעקבות יריות התושבים על הדירה. שקיעתה של מוסריות, שקיעתה של אנושיות, שקיעתה של חברה מכילה ואוהבת.
בשלב מסוים, קלטתי את אחד החברים לוחש, ספק לעצמו ספק לחברו- "אנחנו לא רוצים הפגנה. אנחנו רוצים טוב בחיים". ובזה, במשפט הזה, הסתכמה הפגנת המחאה עבורי.
בואו ניתן להם, לחברים היקרים והמתוקים הללו את מה שמגיע להם. מעט שלווה, שקט ואהבה. המשיכו בנסיעתכם החשובה, המשיכו במרוץ החיים, אל תתייחסו, אל תכילו. רק דבר אחד בבקשה: אל תמררו את חייהם של האנשים השקופים.
אני בחרתי, לעצור את מרוץ החיים למשך שעה אחת, לאהוב ולחבק. ומעל הכל- לא לשתוק.