במאמר תקיף וחד מימדי מאשים יהונתן שגב את נפתלי בנט והרב דרוקמן בסגירת הדיל עם ש"ס לגבי המירוץ לרבנות הראשית. במאמרו - הוא יוצא מתוך נקודת הנחה חד מימדית ברורה - למהלך הקיים אין כל יתרונות, למועמדותו של הרב סתיו אין חסרונות , והצעד הנוכחי כמוהו כהליכה לאבדון. הגדיל לעשות, ואפילו לא טרח לנמק את דבריו- אלא רק הטיח את טיעוניו על גבי אתר "כיפה" , מבלי אפילו להוסיף את ההגדרה "דעה" להגיגיו. לכן , כקונטרה למאמרו, אציין את יתרונותיו של המהלך הקיים, אל מול חסרונות ההליכה "עד הסוף" על בחירתו של הרב סתיו.
ראשית, השיקול האידיאולוגי - התמיהה במאמר, מדוע הרב דרוקמן ממרום גילו טורח "להתערב" במירוץ לרבנות הראשית משולה לתמיהה על התערבותו של אחד מראשי המפלגות הגדולות בארץ בבחירת ראש הממשלה . הרב דרוקמן, בתור אחד ממנהיגי הדור, רואה אחריות לגרום לכך שהאדם המתאים והנכון ביותר, לדעתו, יהיה הרב הראשי לישראל. מבחינת קומתו וגדלותו של הרב אריאל אין ספק בכך שהוא המתאים ביותר מבין המועמדים, ואכן צא וראה - שלושת המועמדים החליטו להסיר מועמדותם בפני הרב אריאל. האם רב ראשי לא אמור להיות הדמות הרבנית הבכירה ומנהיגת הציבור? האם נשיא ארגון רבני צהר אשר מורה דרך לארגון, איננו ראוי להנהיג את הרבנות הראשית לישראל, לדעתם של חברי אותו אירגון? האם לגדולי התורה שבדורנו אין חובה להביע את דעתם ולהורות על המועמד המתאים לדעתם ?
שנית, אלמנט ההסכמה - כולנו יודעים שישנם גוונים שונים בציבור הדתי לאומי. במאמר ניכר זלזול במגזרים שלמים וחשובים בציבור שלנו. הסגנון הזה מזכיר לי את הקנאות האידיאולוגית שהביאה למיעוטו הפוליטי של מגזרנו במשך זמן רב. הצלחתה של הבית היהודי בבחירות באה באופן לא מבוטל מכיון שהשכילהה להתאחד ולהאמין שניתן למצוא עמדה שווה ומתאימה גם בסוגיות במחלוקת. כעת, נשאלת השאלה - כיצד יקבלו אותם חלקים במגזר את בחירתו של הרב סתיו? וכיצד יקבלו תומכיו של הרב סתיו את בחירתו של נשיא ארגון רבני צהר ומי שהרב סתיו הודיע שיוותר על ההתמודדות למענו? האין כאן פיתרון מוסכם וראוי על כל הצדדים? נראה שדווקא הכותב מחפש "ללכת עד הסוף" בעת שהפיתרון הנכון הוא בחירה שהכל יברכו עליה.
ואחרון חביב, האלמנט המעשי. על אף הרצון העז של תומכי הרב סתיו, רבים מחברי הגוף הבוחר הינם חברי ש"ס. ייתכן שתמיכת הבית היהודי ברב סתיו תשאיר אותנו קירחים מכאן ומכאן. לצער כולנו, מלאכת הפוליטיקה, שטומנת בחובה אחריות רבה, מצריכה להתעסק גם בצדדים המעשיים של העולם, להם יש שיקראו "מסריחים" (ייתכן כיון שאינם עולים בקנה אחד עם דעתם).
לסיום, אתייחס לטענות כלפי נפתלי בנט והבית היהודי: לאחר שנים רבות של גלות מהנהגת המדינה בחרנו בדרך חדשה - דרך שמצד אחד תהיה אמיצה ומצד שני תדע להכיל את כל הגוונים המרכזיים בציונות הדתית. נפתלי בנט לא הביע תמיכה פומבית באף אחד מן המועמדים, ולא בכדי. בניגוד לאחרים, הוא מבין את הנושא הרגיש ומחויב להנהיג את המפלגה לבחירת מועמד ראוי, הן לבוחריה והן לכל עם ישראל, ולא רק על פי דעתו האישית. הוא מבין שבחירה ברוב זעום ובמחלוקת היא רעה מאד לציונות הדתית ולעם כולו, בעוד שבחירה רווחת, שמקובלת על רוב רובם של חברי הכנסת הבוחרים וההנהגה הרבנית הבכירה היא הבחירה הנכונה, וייתכן שהיא גם ההחלטה בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להתקבל על חברי הגוף הבוחר ביום הבחירות.