ח"י אדר א' התשע"ד
רבנו
לא באתי להגיד עליך הספד או משהו כזה, מהסיבה הפשוטה שעדיין קשה לי לעכל שכבר שנה אתה לא איתנו.
אני זוכר כל כך הרבה סיפורים עד הפרטים הקטנים ביותר. אבל אני מעדיף להתמקד בכמה סיפורים מסוימים. אני יודע שאחרים יגידו ובצדק שלא מדובר ברב מנחם שהם הכירו, ונכון, זה גם לא הרב מנחם שלי, מהסיבה הפשוטה שהיית כל כך גדול ומיוחד כך שכל מה שנגיד יצמצם אותך. בכל זאת אני רוצה להתמקד בכמה מין הסיפורים שעברו לי איתך.
רבנו אני עדיין זוכר את היום שבו שמעתי עליך בפעם הראשונה, אי שם בנבכי השביעית, כששאלו את הבן שלך,שכרגיל הזדהה רק בשמו הפרטי (יוסי) ומקום מגוריו (תקוע), איך הוא מתייחס לרב של הישוב בו הוא מתגורר? וענה תשובה, שרק אחרי כמה שנים למדתי מאיפה הוא למד אותה, "את אבא חייבים לאהוב, לא?". מאותו זמן ועד שהכרתי אותך אישית תמיד תהיתי לעצמי מי האיש שמנהל דיאלוג בין-דתי אך גם לא חוסך לשונו מלקלל את שונאינו.
אותו היום שבו הכרתי אותך היה כשהגעתי לבדוק את הישיבה וראיתי אותך עומד ביחד איתנו, עם התיק המרופט ביד ועם הזקן והפאות הלבנים והחיוך ה ענק, תופס טרמפים, ואז כשהגיע הטרמפ שאליו חיכינו כל כך הרבה זמן ויתרת עליו בשביל אישה בהריון שרק אז הגיעה לטרמפיאדה, וכשביקשנו ממך לעלות במקום אחד מאיתנו לא הסכמת כי אנחנו לומדי תורה(עלק).
לאחר כמה שעות ישבתי בשיעור שלך (ליקו"מ-כנראה) וכל השיעור התפעלתי מהאישיות שלך- רק לפני כמה שעות אמרת שאני צריך ללמוד תורה ולכן אני עולה בטרמפ ולא אתה, ועכשיו אני יושב בשיעור שלך ולומד ממך, מהאישיות שלך, שתמיד אבל תמיד הייתה חייה בתוך הלימוד.
אני זוכר את מחיאות הכפיים בשיעורים שלך, זוכר את צעקות "שמע ישראל" שלך בכל שעה אפשרית ביממה, זוכר איך היה להתפלל איתך ותיקין כשאתה חזן אבל לא עומד ליד העמוד אלא ליד החלון כדי לתפוס את הנץ על השנייה.
אני זוכר איך הייתי מקפיד על מצוות התפילין, על המיקום המדויק על הראש של כל אחד ואחד, שהיית עובר ביננו ומתקן אותנו. אני זוכר את התפילין שלך פרוסות לאורך השולחן מתכוננות לצבע השחור שלהם, זוכר אותך מסתובב ומחלק לנו נשיקות, זוכר איך לא ידענו לעכל את הלימוד רמב"ם שלך בארוחות ועוד יותר את "המי שברך" שלפני ("כן, מדינת ישראל, גם היא חולה") .
רבנו, אני עדיין זוכר את היום בו הודיעו בישיבה שגילו אצלך את המחלה,שכעבור שנתיים ומשהו לקחה אותך ממנו. אני זוכר שאמרו בשם הרופאים שהם נותנים לך כמה חודשים בודדים ולא הסכמנו להאמין לזה. אני זוכר איך כל הישיבה התפללה ועשתה תענית לרפואתך.
אני זוכר שהביקורים שלך בישיבה הפכו להיות לנדירים יותר ויותר,וכך גם מיוחדים יותר. זוכר את אותן נסיעות אליך בימי ראשון שהפכו לקודש, ושלא הפריע לנו שלא נצליח לחזור לישיבה ונישן בדרך איפה שנתקע. אני זוכר שאפילו בצבא כשהייתי בגוש עציון הייתי נוסע אליך ,בין משימה למשימה, כדי שיתאפשר לי להיות במחיצתך.
אני זוכר את השיחות עם החברים על מצבך הרפואי, שתמיד הסתיים במילים "הרב מנחם לא יכול למות", פשוט, כי בינך לבין המוות לא היה שום קשר. הוא היה זר לך. היית אדם חי, (ואכן, מאוחר יותר שינית את שמך למנחם חי). בכל פעם הרופאים כל הזמן דחו את הקץ שלך מחדש. מבחינתנו זה היה ממש נס כל פעם מחדש למרות שזה היה ברור שזה יקרה.
אני זוכר עד היום את הפעם האחרונה שביקרתי אצלך,לפרטים קטנים ומדויקים. איך ביום ראשון אקראי בישרו לי שקיבלתי אפטר והחלטתי ישר לנסוע אליך לבית בלי לברר אם בכלל אתה בבית או בבית החולים ואם יש שיעור אצלך. הגעתי ממש מוקדם וישבתי אצלכם בסלון. נכנסת עם כיסא הגלגלים וראית אותי יושב על הספה עם מדים מרושלים, וישר פנית וחייכת אלי (אתה יודע, חיוך ענק כזה ששמור רק לך).
התחלת לדבר איתי על הצבא, ואני שכל כך לא ציפיתי שעכשיו אזכה לשחנ"ש איתך, לא עיכלתי את העובדה שאני יושב ומדבר איתך. סיפרת לי על השירות הצבאי שלך ואני התחלתי לספר לך על חוויה קשה שעברתי בצבא. פשוט התלהבת מהחוויה וחיזקת אותי, אמרת לי שאם הייתה לך בת פנויה היית מציע לי להתחתן איתה בזכות אותו מעשה קשה שעשיתי.
אני זוכר את אותו היום שבו נלקחת ממנו. היה זה לאחר תקופה ארוכה יחסית שלא ביקרתי אצלך. באותה תקופה לא שמעתי שמצבך הורע. אני פשוט זוכר שאחי התקשר אלי ואמר לי שכתוב באינטרנט שמצבך מדרדר מאוד. ברגע הראשון, כשהוא בישר לי את הבשורה ניתקתי ואמרתי לעצמי שזה שטויות ולא יכול להיות. לא האמנתי. לאחר זמן מה החלטתי לבדוק בכל זאת באינטרנט וחשכו עיניי.
התחלתי להתקשר לחברי כמו משוגע ולנסות להבין מה מצבך. שמעתי שיושבים מחוץ לבית ולומדים מ"אידרא זוטא" על כך שרשב"י עלה בסערה של אש לשמים. הבנתי שזהו הסוף אם הרב דב מלמד את סיפור מותו של רשב"י מחוץ לבית שלך. התחלתי להתקדם לכיוונך אבל לא זכיתי להגיע ולהיפרד ממך בעודך חי כי כבר בתחילת הדרך הגיעו ההודעות שכל כך חששתי ופחדתי מהם.
אודה על האמת. כבר כמה וכמה פעמים רציתי לעלות לקבר ולבקר אותך אך רק פעם אחת הצלחתי לאזור כוח ואומץ ולהגיע. לראות הקבר ואת המצבה שמנציחים את מותך. לגלות שעדין איני יכול לעכל ולהפנים את עצם זה אתה כבר לא איתנו. שאתה כבר לא הרב מנחם חי.
אני זוכר כל כך הרבה ממך אבל יש דבר אחד שאני מבקש ואפילו דורש מעצמי לא לשכוח. לא לשכוח את אותו החיוך הענק שתמיד היה על הפנים שלך.
בזיכרון וגעגוע רב...
*חלק מן הפרטים עשויים להיות לא מדויקים עקב טבע הזיכרון