1.
פעם אחר פעם נושא חופש הדעה מתפוצץ לנו בפנים, פעם אחר פעם אנו מבקשים כביכול יחס שווה כשבפועל אנחנו מבקשים יחס מיוחד.
השבוע קיבלנו, אנשי הציונות הדתית, יחד עם שאר אזרחי מדינת ישראל, שיעור באזרחות. פעם מימין ופעם משמאל. מימין עם פרשת הטור הגנוז של ידידה מאיר ב'בשבע' ומשמאל עם פרשת המורה אדם ורטה שעומד כעת בפני פיטורין בעקבות התבטאויות שאמר בגנות צה"ל.
פרשת 'בשבע' הייתה אסון ידוע מראש. כשאתה מבטא דעה אחת, ודעה אחת בלבד, הדרך משם לצנזורה קטנה. 'כשלקחו את הקומוניסטים שתקתי כי לא הייתי קומוניסט", אמר מרטין נימלר, ועכשיו באו לקחת אתכם. רצו אצו אנשי 'בשבע' אל הפח עם 100 אלף גיליונות ומסתבר שהפח היה מלא. אי אפשר להסתיר עיתון שסרח.
בתזמון מושלם עומדת עכשיו פרשת פיטוריו של המורה אדם ורטה על הפרק. איני יודע אם המורה אמר את הדברים ואני בוודאי לא שמח עליהם או מסכים עמם, אך אין ספק שמדובר במקרה אירוני למדי. רק לפני מספר חודשים חייכו אנשי הימין וחיככו ידיהם בשמחה בזמן שמערכת החינוך נאלצה לשלם פיצויים למורה ישראל שירן שביקר את מורשת רבין, וכעת אותם אלו שבזמנו הזדעקו ואמרו שמותר להביע עמדות בשם חופש הביטוי עמדו השבוע על רגליהם האחוריות וטענו שאין שום היתר למורה להביע עמדות נגד צה"ל. מזל שאותו מורה ימני, ישראל שירן, התייצב לצדו של אדם ורטה מכיוון שמסתבר שחופש הביטוי נעצר כשמדובר בדעות שלא אהובות על אנשי שלומנו.
בעודי כותב שורות אלו יצאה דרישה מצד אנשי שלום עכשיו לבטל את יום מורשת גוש קטיף בתואנה שמדובר במחווה כלפי צד אחד בלבד ללא הבאת הצד השני של המתרס. האירוניה היא שאלו בדיוק הטענות נגד הנחלת מורשת רבין. קם הגולם על יוצרו.
טוב יעשו אנשי הימין, אנשינו שלנו, אם ילמדו מהשיעור החשוב באזרחות. 'תמיד היו בגדיך לבנים', כתב קהלת, ואין ספק שהמילים הללו אקטואליות מתמיד. אם אתם רוצים שהצד השני, הצד הלא נכון, לא יפגע בנו אתם חייבים לדאוג שהמילים והמעשים שלנו לא יפגעו בנו. אם נדאג לחופש ביטוי במגזר הדתי ובימין נוכל לדרוש חופש ביטוי בקרב כלל אזרחי מדינת ישראל, אם נבקש שייתנו לנו יחס שונה אל לנו להתלונן כשהגולם יקום ויבעט אותנו החוצה. אם מצנזרים יצנזרו אותנו, אם נדרוש חופש ביטוי בצד אחד יהיו כאלו שידרשו אותו, בצדק, בצד השני.
2.
ואם בחופש ביטוי עסקינן. השבוע זכינו לקבל פריצה מחודשת של דיון חיסון הפפילומה במגזר הדתי לאומי. פורום חותם אישר את מתן החיסון, הרב דב ליאור, הרב מיכה הלוי והרב ברוך אפרתי התנגדו בתוקף ומהצד בצבצו להם 'נאמני תורה ועבודה' שטענו שהדבר בכלל לא קשור לרבנים אלא שמדובר בדיון רפואי גרידה.
אני הקטן לא אתייהר ואביע עמדה בעד או נגד העניין, למרות שאין ספק שהרפואה במקרה זה צריכה להביא את החותמת הסופית. עם זאת, עמדתי היא שהנושא של סרטן צוואר הרחם זניח, במקרה זה כמובן, לעומת השאלות המסתתרות בתוך הטקסט הרבני הנוקב.
שאלת חיסון הפפילומה מסתירה מתחתיה ויכוח חשוב ביותר בשאלה האם יש לחנך את הנוער מבחינה מינית. האם המחנה טהור ויש להשאירו כך, בהתעלמות מוחלטת מתופעות הולכות וגדלות של נערים ונערות שלא שומרים על המצוות כפי שאולי חלק מהרבנים היו רוצים, ובין דעה שאומרת שאסור לנו לטמון את ראשנו בחול בעוד הנוער מתקשה יותר ויותר להישאר דתי בעוד העולם החיצוני מלא פיתויים.
במקום לעסוק בשאלות כמו חיסון הפפילומה, שהוא על פי עמדתי האישית השאלה הזניחה, ראוי שהרבנים ישאלו את עצמם כיצד (והאם יש) להשאיר את הדתיים בדת. האם מותר לנו לוותר על חלק מהמגזר בגלל שהוא פורץ מעט את הגדר או שמא עלינו לאמץ אותם ולחנך אותם כך שאחרי שיעשו את כל הטעויות, הם יחזרו הביתה אל המגזר ולא יישארו בחוץ.
מבחינתי התשובה ברורה. אסור לנו להשאיר את הילדים הללו, את הנוער הזה, ללא תשובה. חינוך מיני במאה ה-21 היא דבר נחוץ, ולו רק בגלל שהנוער עושה טעויות ויש לעזור לו לתקן אותם לאחר מכן. חיסון הפפילומה הוא הנדבך הקטן ביותר של התופעה וגם כאן חלק מהרבנים לא מצליחים למצוא את הדרך המשותפת. מה עם אלו שעזבו את הדת? איך מחזירים אותם בחזרה?
3.
בשבוע האחרון ספגנו אסון אחר אסון. בתחילה היה זה אסון הגז שגבה שלושה קורבנות, בהם ילד בן שנתיים בלבד. לאחר מכן שני ילדים קטנים שהורעלו בידי מדביר נהרגו ולצערנו עדיין יש חשש לשניים נוספים.
האבסורד הגדול בסיפור של אסון הגז הוא בעובדה ששוב אנחנו רצים ישר אל הש.ג ועוזבים את הרמטכ"ל בשקט. באופן רציף, במשך שנים, מתגלה בתוך זמן קצר לאחר אירוע שלא רק הש.ג, הטכנאי במקרה זה, הוא הבעיה, אלא המערכת כולה רקובה. סופרגז לא הגיעו, גם לא טלפנו, וברגע שהבניין התפוצץ הטכנאי הוא זה שנעצר.
עצוב לדעת שבכל אחד מהאירועים הטרגיים בשנים האחרונות, אירוע טראומטי קטן חשף התנהלות פושעת של חברה שלמה. תרבות של סמוך, של יהיה בסדר, גורמת לכך שאסון של משפחה חושפת שלד רעוע וזכות נדירה, לראות כמה הקב"ה שומר עלינו, כי אין ספק שבלעדיו כבר היו קורסים עשרות בתים לפני וארסי, מתפוצצים לפני אסון הגז ועמודי תאורה היו נופלים בכל הופעה עוד לפני ואחרי האסון בהר הרצל ביום הזיכרון לפני כשנתיים.
אין ספק שהאירוע של המדביר שרצח, לא פחות, שני ילדים תמימים ואני מקווה שבזאת הדבר יסתיים, הוא טרגי אך לפחות במקרה הזה מדובר היה באירוע בודד של מדביר שראוי שישב בכלא. כולי תקווה שלא נגלה בימים הקרובים שגם במקרה זה כל המערכת רקובה מהייסוד.
ראוי שהחברה הישראלית כולה, וכמובן בתוכה הציונות הדתית, תעשה חשבון נפש ולא תסתפק בצקצוק ובעברת ערוץ. כולנו צריכים להסתכל על עצמנו ולבדוק היכן טעינו. האם חיזקנו את הבורג או שכחנו, האם הרמנו עד הסוף את בלם היד או שכל כך מיהרנו ששכחנו. האם אנחנו הש.ג או הרמטכ"ל, והאם עשינו את עבודתנו מספיק טוב כדי שאחרים לא יפגעו.
4.
שבועיים עברו מאז נכנסתי לתפקיד עורך כיפה. שבועיים גדושי אירועים, טעויות, פתרונות, בלבולים ופספוסים. נחשפתי לדעות אשר נמצאות מתחת לפני השטח בנושאים אשר ייחסתי להם חשיבות מועטה קודם לכך, גיליתי תתי מגזרים ותתי תתי מגזרים שרוצים לקבל ביטוי בשיח הדתי לאומי. חלקם ראויים, חלקם לא ראויים.
אין ספק שתפקיד של עיתונאי במגזר הדתי לאומי הוא כפוי טובה. אם נוטים לצד אחד מקבלים מכה מהדופן השנייה, אם עוצרים נכנסים בך מאחורה. לא משנה איך תכתוב או מה תכתוב מישהו יתעצבן, מישהו לא יאהב את הדעה ויקרא לאתר מוטה.
בשבועות שעברו מאז כניסתי לתפקיד ניסיתי, במעט הכוח שנמצא בידי, לתת ביטוי לכל הצדדים שנוגעים בדבר. אם הצד הליברלי של המפה קיבל ביטוי מיד ניסיתי להביא את הצד השמרני, אם רב אמר משהו מיד הבאתי את הצד השני כדי שיאמר את דעתו.
אנחנו בעידן מרתק, עידן של ריבוי דעות, ולא של פירוד ומחלוקת כפי שיש שחושבים, ואני שמח שאני יכול להיות חלק מההיסטוריה הדתית לאומית כפי שהיא. להביא את נפתלי בנט, את אלעזר שטרן, את הרב דב ליאור ואת הרב בני לאו, בכפיפה אחת. להביא את הציונות הדתית בכללותה ללא סייג, ללא צנזורה וללא התעלמות מתת מגזר כזה או אחר. יש כאלו שיאמרו שאני חייב לנקוט דעה, אני לא מסכים. אני אוהב את כולם, תוקף את כולם. אם מגיע לך מכה תקבל אותה, אבל יום לאחר מכן אתן לך ליטוף עם היד השנייה. העיקר שהציבור יוכל לשמוע, לשפוט ולהחליט איפה הוא, ושדברים הזקוקים לתיקון יקבלו את האפשרות ללא פשרות, התעלמות או חוסר אכפתיות. לא לשפוט חלילה רבנים אך לספר לכם על ריבוי הדעות. לספר את האמת ורק את האמת ולמצוא לכל אחד את המקום שלו בתוך הבית של הציונות הדתית.
אחד הניסיונות להביע את השילוב של כל הציונות הדתית היא באפשרות להבעת דעה. כולם יכולים להביע את דעתם כל עוד מדובר בבן הציונות הדתית ובגבולות הראויים. מוזמנים לשלוח מאמרי דעה, אפשרויות לשיפור ולתיקון במייל desk@kipa.co.il