היה לי שחנ"ש כתוב, היה לי. זה לקח לי שעה וחצי ביום חמישי. אבל השחנ"ש נחטף. כי מי יכול לקרוא או לחשוב על התכנים שלו כשבאוויר חושבים ומדברים רק על שלושה נערים חטופים? החלטתי לשבת ולכתוב את השחנ"ש על זה.
איך נכנסים לנושא? מאיזה כיוון? הנפש מככבת בימים אלה על הבמה, כשאנחנו רועדים, מתרגשים, פוחדים, כואבים ועצובים. אני חושב שאני אכנס לזה דרך הילדים שלי. התלבטתי האם לספר להם מה קרה. לא יכולתי.
הנושא שאני רוצה לדבר עליו זה מוגנות. התחושה שאני מוגן. וזה לא משנה אם אני רואה שיש פה חיילים וג'יפ של סיור אלא תחושה פנימית עמוקה- אני מוגן.
יש שאלה בעולם הפסיכולוגי: מי ניזוק יותר מטראומה? תינוק בן יומו שבקושי מבין מי הוא?...או ילד בן 3 , שכבר מדבר קצת? אולי ילד בן 10 שמבין המון? אולי נער שכבר רואה את התמונה הכוללת ומפותח אינטלקטואלית? שמא המבוגר הבשל?
התשובה של הפסיכולוגיה זה שדווקא ככל שתלך אחורה בזמן- הילד הכי פגיע. התינוק הוא היצור הפגיע ביותר. למה? הוא הרי לא מבין כלום. אבל זו בדיוק הבעיה: כשמבוגר פוגש עובדות בחיים- הם כבר "מידע חיצוני". הוא כבר עם אישיות בנויה- ועכשיו הוא צריך להתייחס למה שהוא שמע. אבל כשהתינוק בא לעולם, הוא לא מתעסק בהבנות אינטלקטואליות או תחכומים שכליים. הוא בונה לעצמו את הבסיס של כל הבסיסים. את עצם הקיום. את החיים ואת המוות.
תינוק אפילו לא מבין שהוא קיים. הוא אפילו לא מבין את עצמו. על פי חלק מהתיאוריות, הוא משוכנע שהעולם זה הוא והוא העולם. הוא בטוח שאמא שלו זה עוד איבר בגוף שלו. וכל הישות שלו מתמקדת בחוויה של סכנת מוות או של הנאה וסיפוק. כשהוא רעב- הוא לא מבין את העובדה ש: "אתה תינוק. אמא שלך פה. יש לה חלב. חכה שניה, היא תביא לך. יופי, סיימת? בעוד שלוש שעות, תהיה שוב רעב ושוב היא תאכיל אותך". אלא- הוא חווה את החוויות הראשוניות ביותר של: "יש לי כאב נוראי שמאיים על כל הישות שלי ואני הולך למות!!!". ואז מגיע החלב, הרוגע, הסיפוק. התינוק בונה את זה. רק את זה. "אני מוגן" או "יש טוב בעולם. אני אהוב".
אני אחזור לילדים- אני מסתכל על הילדים שלי, שנולדו לתוך עולם, שבו הם צריכים להתוודע בגיל קטן לזה ש"מהרגע שיצאת מבטן אימך- יש מיליונים של אנשים אנטישמיים שרוצים לשחוט אותך". זה נוראי לחיות עם העובדה הזו, במיוחד כשהיא באה בגיל כל כך מוקדם, שילד בונה את כל המציאות הכי בסיסית של בטחון ומוגנות. נכון, הוא חייב להכיר את המציאות ואת הסכנות, אבל לי עדיף שהוא יכיר את זה כ"מידע חיצוני" כשהוא יגדל וכבר יהיה עם אישיות בנויה. זה גם הקושי שלי בחגים, שבהם אנחנו מספרים לילדים על המן, פרעה, נבוכדנצר, טיטוס, היטלר וכל הרשעים שעמדו בתור כדי למחוק את קיומנו.
אבל בימים האלה- גם אם אנחנו מרגישים מוגנות עמוק בפנים- משהו מתערער אצל כולנו. מה שמלווה אותי ביומיים האחרונים זו החוויה שאני מדמיין את עצמי במקום החטופים. אני פתאום חווה את החטיפה במקומם, מרגיש את הפחד, מביט באימה במה שמתרחש כשאני פתאום מבין שאני לא הולך לרדת מהרכב הזה במקום שתכננתי. ואולי זה מחזיר אותנו לאותו מקום קדם-בגרותי. לפחדים הראשוניים. יש כאלה שאפילו אומרים שיש טראומה שנצרבת בתודעה של התינוק מרגע הלידה, שבו הוא יוצא לאוויר העולם ולא יכול לנשום (עד שהריאות שלו מתחילות לעבוד). הקיום שלנו כל כך מעורער.
הקהילה התומכת והמחזקת היא מענה לכולנו. כשהיחיד עובר חוויה מטלטלת- הוא מרגיש תלוש מכל העולם. תיאוריות מספרות שאנשים שחוו טראומות נוראיות במלחמת העולם, נפגעו פחות כי העולם כולו עבר טראומה. נחזק אחד את השני נפשית וכמובן שגם נפנה בתפילה למי שאחראי על הביטחון האמיתי שלנו- ריבונו של עולם, שישיב את החטופים בשלום במהרה.