אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר.
כך פותח התלמוד את סיפורי החורבן, יש בפתיחה זו די בכדי להסביר לנו מה חז"ל תפסו כגורם המרכזי לחורבן, וכפי שמתאר זאת הרב בני קלמנזון , המוטיב החוזר הגורם להרס ולחורבן בכל הסיפורים, הוא הקשיית הלב. "אשרי אדם מפחד תמיד", הפסוק מתאר אדם חי, שליבו נרחב ונפחד, "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ". ומאידך "ומקשה ליבו ייפול ברעה", אדם שמרוב פחד או יוהרה, מקשה את ליבו, ולא מסוגל לראות את התמונה הגדולה, הוא לא חי, הוא לא פועל, אדם כזה, ייפול ברעה. ובאמת המוטיב החוזר בכל סיפורי החורבן הוא אנשים אשר הקשו את ליבם, ולא החליטו אם לכאן ואם לכאן, כדוגמת רבי זכריה בן אבקולס בסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא , אשר עליו אמר רבי יוחנן " ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" . רבי זכריה בן אבקולס, מגדולי הדור של אותה תקופה , שעל פי המסופר לא יכול היה להכריע ולהחליט לאיזה מחנה הוא משתייך , לא יכול היה להביע את דעתו האישית בגלל פחד ממה שיגידו , הוא אשר גרם לחורבן גדול, הוא אשר שרף את ההיכל . חז"ל בראי ההיסטוריה ידעו להגיד ולהצביע על רבנים ומנהיגי ציבור בעם היהודי, שצעדיהם הם שהובילו לחורבן גדול, ידעו להגיד שרבנים חייבים להחליט, שלא ניתן לשבת על הגדר, שלא ניתן להחליט שלא להחליט, שאסור להיות פסיביים, חובה להיות אקטיביים.
בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים, אנחנו עדים לוויכוחים הלכתיים רבים אשר משפיעים על דמותה של החברה הישראלית, על דמותה של מדינת ישראל. ויכוחים הנטועים עמוק בתוך סוגית הזהות היהודית של עם ישראל, החל מסוגית הכשרות שלא במסגרת הרבנות, ועד לשאלת מי רשאי לגייר ואיך. אך הבדלי גישה הלכתית אלו אינם נשארים רק באוויר הוויכוחים, רבנים שונים אשר פועלים וקוראים לגישה הלכתית שונה, מושחרים ואף סמכותם הרבנית עומדת בשאלה (כדוגמת הרב רסקין) . וויכוחים אלו אינם בין מגזריים, אלא גם תוך מגזריים, בתוך הזרם הדתי לאומי יש רבנים הקוראים להקל, ויש הקוראים להחמיר. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
המקשיב לקולות העולים מתוך הוויכוחים השונים, לא יכול שלא לשמוע את המחלוקות הפנימיות שרבו בעם ישראל בימי סוף בית שני, וממשיכות להישמע בימינו אנו. השקפות עולם שונות ואף מנוגדות הנשמעות כיום יכולות להביא לאותו חורבן, שעליו בימים אלו אנחנו מציינים את שלושת השבועות, את תקופת בין המיצרים. ורק קול אחד חסר לנו במרחב, קול תיקון מעשה רבי זכריה בן אבקולס, קול שלא מפחד מהשחרה, קול שבוחר להחליט, לעמוד ולהוביל את כלל הציבור, קול שכל הציבור הישראלי יכול לשאת אליו את עיניהם ולהגיד "עטרת ראשנו" . קול של רבני הציונות הדתית, קול שלא נשמע בינתיים. אכן, ישנם קבוצות של רבנים העומדים וקוראים, אם זה רבני "צהר" ואם זה רבני "בית הלל", אך גם הם, קולם מייצג קבוצות מסוימות ולא את כלל הציבור, הם אינם מובילים את החברה הישראלית.
אנחנו קוראים לכם, רבני הציונות הדתית, ראשי ישיבות ומדרשות, ראשי ערים וקהילות, פוסקי הלכה, מורי הדרך, מנהיגי העדה, רועי הצאן. אנחנו מבקשים מכם, הורו הלכה, אל תקשו לבבכם, אל תאחזו אימה מפחד ההחלטה, החברה הישראלית עומדת בצומת דרכים קשה ומורכבת, ודומה שאין מי שרוצה להוביל בבניין זהות האומה. הובילו את הדרך בתחום הגיור, השמיעו קולכם בבטחה, אל תיכנעו לאותם הרוצים להסתגר ב-ד' אמות של הלכה, בבית המדרש של יהדות הקדושה. צאו מן המקדש, ראו את צרת אחיכם, שמעו את זעקת צאצאי יהדות הדממה, ופעלו למען יהדותם של אלפי רבבות אחיכם ואחיותיכם. אל תהיו ענוותנים כרבי זכריה בן אבקולס, שבקשיות ליבו הביא לחורבן, עמדו ביושרה וכנות, ללא אימה, העם סומך ובטוח בכם. היו הרוח בנבואת יחזקאל , המחייות את עצמות ישראל. השמיעו קולכם, הובילו אותנו במשא בניית עם ישראל, במשא תקומת ישראל, תחיית ישראל, בארץ ישראל. תקעו בשופר, הריעו, ומתוך השבר והבלבול הרב, הובילו.
"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת: כִּי עִמְּךָ ה' אלוקיך, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".
הכותב, סטודנט לחינוך במכללת דוד ילין, פעיל בתחום הגיור, מפקד לשעבר במערך הגיור הצבאי, ליווה ומלווה מאות בתהליכי הגיור.