"נאמני תורה ועבודה" פרסמו השבוע את "דוח המאחזים" שלהם, בו הם מתריעים בדאגה על המגמה החמורה שהתגלתה לאחרונה בבתי הספר הממ"ד. לפי צילומי הלוויין שלהם, מתברר שמספר הולך וגדל של מוסדות חינוך החלו, ה' ירחם, להקפיד על דרישות ההלכה בענייני צניעות! הם דורשים מהבנות הלומדות בהן להתלבש באופן שיכסה את הברכיים והמרפקים, ואפילו - כמה מזעזע - את הבטן והגב! מנהגים קלוקלים שכאלו לא שערום האבות המייסדים של בני עקיבא. אין מנוס מהמסקנה המצמררת, שיש כאן תופעה מדאיגה ביותר של... התחרדות, רחמנא ליצלן. וכידוע, הדיבר הראשון בתורתנו הקדושה הוא "לא תתחרד"... חובה קדושה מוטלת על כל יהודי להרים כל זעקה כנגד התופעה המזעזעת של הקפדה על צניעות, שאחריתה מי ישורנה.
מה המשותף ל"נאמני תורה ועבודה" ולארגונים כמו "בצלם" או "שלום עכשיו"? חוץ מהדעות הפוליטיות, המימון המשותף מידי הקרן החדשה לישראל, והעובדה שאין אפילו קשר קלוש בין שמותיהן של התנועות לבין מטרותיהן - יש עוד דבר שמאחד את הארגונים הללו, והוא אובדן היחס בין האמצעים למטרות, וקידושם של האמצעים כמטרות בפני עצמם.
ארגוני השמאל קמו כשלנגד עיניהם מטרה חשובה לכשעצמה - להביא שלום לארץ. כדי להגיע למטרה הזו, כך חשבו, יש להשתמש באמצעים כמו עקירת התנחלויות ומסירת שטחים לערבים. אלא שעם הזמן התברר, שהאמצעים הללו לא רק שאינם משיגים את המטרה, אלא דווקא מסיגים אותה הרחק לאחור. אבל בשלב זה כבר שקעו ארגוני השמאל עד כדי כך בקונספציה של עקירת ההתנחלויות, עד שזו הפכה עבורם לתכלית בפני עצמה, בלי שום קשר לשום דבר. שלום או לא שלום, צדק או לא צדק, זה כבר לא משנה - ייעקרו ההתנחלויות גם אם השמיים ייפלו. האמצעי הפך להיות מטרה.
כך גם במקרה של תנועות כמו "נאמני תורה ועבודה" (שעצם הזכרת שמם מעורר אצלי חשש של "מדבר שקר תרחק"). אפשר בהחלט להבין, ואפילו להזדהות, עם הרצון להציג רוח תורנית הלכתית רעננה, ציונית, קשובה לעולם המודרני ופתוחה לשינויים. אבל למרבה הצער, המטרה הזו ככל הנראה הלכה והיטשטשה, וכיום מה שעומד לנגד עיניהם של ראשי התנועה אינו אלא המאבק בכל מה שנראה להם כ"החמרה", "הקצנה" ו"התחרדות", בלי שום פרופורציות, בלי שום אבחנה, ובלי שום ניסיון להציג אלטרנטיבה חיובית משל עצמם. וכך הפכו הללו לקריקטורה מגוחכת, תמונת ראי של ה"קיצוניים" אותם הם מבקשים לתקוף. שלילת החרדיות הפכה מאמצעי למטרה.
אין שום בעיה בביקורת, כל עוד היא מבוססת על מקורות תורניים, ומציעה חלופות מוצלחות יותר. אבל הביקורת של "נאמני" כבר חרגה לתחום ההזוי. חצאיות ושרוולים?! זה מה שמפריע לכם? זו הבעיה של הדור? במקום לדאוג לנוער המתהולל במסיבות שחיתות, למתירנות ולפריצות ההולכות ופושות, לאינטרנט ולסמארטפונים המפילים חללים והורסים משפחות - מה שמדיר שינה מעיניכם הוא ההקפדה על הלכות צניעות? או שאולי כל התהליכים הללו הם דווקא רצויים מבחינתכם - אולי אתם מעדיפים את הנוער שלכם כמה שיותר מחולן, כמה שיותר "לייט", כדי שתוכלו להרגיש נוח יותר עם עצמכם, ועם מורשת הריקודים והשחייה המעורבים של ימי נעוריכם? כנראה שההתחזקות, ה"התחרדות" כלשונכם, של הנוער, מפנה אצבע מאשימה כלפיכם וכלפי החפיפניקיות הדתית והאמונית שלכם; ולכן אתם מעדיפים שיורידו את הכיפות ואת הבגדים, מאשר שיאריכו אותם?
ואל תספרו לנו סיפורי מעשיות, כאילו ההקפדה על ההלכה פוגעת בערכים כמו אהבת הבריות, או אחדות ישראל. האם לרב קוק או לר' אריה לוין, היתה חסרה אהבת הבריות? האם הרש"ז אויערבך, הרבי מלובביץ', או הר"מ אליהו זצ"ל, לא גילמו בדמותם את אחדות ישראל? והפלא ופלא - הם הצליחו לעשות את זה גם בלי לשחות בבריכה מעורבת ולו פעם אחת! אז בבקשה, רוצים להיות חפיפניקים - בכבוד, רק אל תצפו מאיתנו לראות בזה אידיאולוגיה. ומוטב שלא תשלו גם את עצמכם.
ברוך ה', עם ישראל בריא, והוא הולך ומתחזק. ימשיכו "נאמני" לעקוב בדאגה אחר כל סנטימטר בד, וימשיכו "בצלם" להלשין על כל קרוואן ביו"ש. לנו יש דברים חשובים יותר לעשות.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.