"האם זה נכון לערוך משאל עם על תכנית נסיגה מארץ ישראל, עבור דבר שנקרא הסכם שלום? זו שאלה שהועלתה כבר מלפני שנים, וידועים דברי הרצי''ה ז''ל ששלל לחלוטין העלאת הנושא לדיון. מבחינת היהדות לא שייך כלל לדון בנושא. הדרכתה של תורת ישראל היא, שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל". (הגאון הרב דב ליאור שליט''א, בעלון 'גילוי דעת').
אמנם, אחר בקשת המחילה מכבוד הרב, אני מוכרח לשאול - מהי האלטרנטיבה? שביבי יעביר את התוכנית המדינית שלו בלי שתהיה לנו אפשרות לעשות כלום? הרי לדעת רוב מומחי הימין משאל עם הוא הרע במיעוטו נוכח המציאות הקיימת. אז למה רק בענייני ארץ ישראל אנו 'הולכים על כל הקופה'? מדוע לגבי שיתוף פעולה עם החילונים אין לנו בעיה לפעול באיטיות, שלב אחר שלב, אף שלא הכול ורוד? למה רק לגבי ארץ ישראל אנחנו דוהרים עם 'האורות הגבוהים' של בית המדרש, עם האמת התורנית הצרופה, ולא מתחשבים במציאות הכול כך מורכבת של מצבנו המדיני?
האם לא עדיפה דרכה של איילת שקד שלא מהססת, מתוך הקואליציה, למתוח ביקורת נוקבת על ראש הממשלה ו''אובדן האידיאולוגיה'' שלו? האם המכתב הנחרץ שהיא שלחה לג'ון קרי אינו מפיק תועלת משמעותית יותר מפרובוקציות מוזרות של אנשי ימין קיצוני? והיא, אגב, זו שאמרה, ועוררה סערה, שהבית היהודי לא יפרוש מהממשלה בגלל פינוי מגרון.
הרי גם 'הדרכתה של תורה' היא שכל יהודי צריך לשמור שבת, ואף על פי כן הרב ליאור אישר לבנט את הברית עם מעלה הסטטוסים בשבת, סליחה, בשביעי של פסח? שאלה קשה.
מורנו ורבנו הגאון הרב דב ליאור שליט''א הוא, לעניות דעתי, אחת ההחמצות הגדולות ביותר של הציונות הדתית בדורנו. תלמיד חכם ענק, מלא וגדוש, בסדר גודל לאומי, שכשהוא מאחורינו איננו צריכים להשפיל מבט בפני אף חרדי, במסגרת 'מאבק הגדולים' המטופש שאנו כה אוהבים לנהל. אבל נדמה שלמרות זאת, הרב איננו זוכה למקום הראוי לו בהנהגת הציונות הדתית. קולו אינו נשמע בלא מעט שאלות ציבוריות משמעותיות. כולם מעריכים את גדולתו התורנית, אך לא רבים הם ההולכים לאורו. סביר להניח שדעותיו הימניות יוצרות ריחוק בינו לזרם המרכזי של הציונות הדתית. לרובה קל יותר להזדהות עם דרכה הפרגמטית של איילת שקד, מאשר עם גישת ה'אף שעל' של בן ארי ודומיו.
התומכים יטענו שהציונות הדתית התבגרה, המבקרים יאמרו שהיא התברגנה, אך המציאות היא שימי גוש אמונים תמו. הימים העליזים של מועצת יש''ע שסחפה את הציונות הדתית כולה להתמקד בארץ ישראל, על חשבון חינוך ורווחה, נקברו תחת הריסות בית הכנסת בנווה דקלים. חורבן גוש קטיף לימד אותנו שהמקום האמתי, המשמעותי, הוא הפוליטיקה ולא כיכר המדינה. למדנו, בדרך הקשה, ש-12 מנדטים עדיפים על מאות אלפי מפגינים, כי כך עובדת פוליטיקה.
ובפוליטיקה, מה לעשות, שם המשחק הוא פרגמטיזם.