קולות המחנה הדתי-ציוני נשמעים בכל פינה, בהקשר לדיון על שילוב בני הישיבות החרדיות בצבא.
קל מאד לחלק בין הקולות הקוראים לכך שחוק הגיוס הוא מבורך, לקולות הטוענים שהפגנת החרדים חצופה ומזלזלת ואין לנו מקום להשתתף בה, ובין הקולות הקוראים להשתתף במחאת החרדים, כנגד עמדה בלתי הוגנת של הממשלה. לא צריך להיות מבין גדול כדי לנחש מראש מי הם הרבנים הנמצאים במחנה זו, ומי במחנה זה.
אבל יש לשאול - למה מדובר בשיח של רבנים? למה בנושא שהוא בסך הכל חברתי בלבד, הדיון מגיע לרמת הרב, ואין לנו, כאנשים רגילים, מנוח, עד שנשמע דעה הלכתית בנושא.
יאמרו מיד הקוראים - מפני שמדובר בנושא הלכתי. הרי זו מצווה ברורה להתגייס לצבא, וממילא הנושא הוא הלכתי פרופר, ולכן הדיון צריך להישאר ברמת הרבנים.
לדעתי, זה לא נכון, ואסביר למה.
אין חוק על כך שהשתתפות בהגנת ישראל היא מצווה. לא משנה כרגע אם זו מצווה מהתורה או מחכמים. העיקר שזו מצווה. על כך כולם מסכימים, כולל החרדים. אבל לא בגלל שמדובר במצווה, אנחנו ממהרים כל כך לגייס את כולם. אלא בגלל שזו אידיאולוגיה לאומית של שותפות ועשייה חברתית לאומית.
הראיה הפשוטה לכך שלא המניע ההלכתי הוא הגורם לגיוס לצבא, היא שאותה טענה שנשמעת כל הזמן בעד חובת הגיוס (טענת "זו מצווה") לא נשמעת רגע אחד נוסף מעבר לשלוש שנות השירות הקבועים בחוק.
עוד לא קם הרב הלאומי שיאמר לתלמידו, שזה עתה סיים שלוש שנות שירות: "שמע, אמנם סיימת את השירות, ואתה בדרך חזרה לישיבה, או לאקדמיה או לכל דבר אחר, אבל השירות הוא עדיין מצווה, אז אנא חתום על קבע והמשך בצבא". אין דבר כזה.
גם בישיבות הסדר, כמעט לעולם לא נשמע מי שאומר שבגלל שמדובר במצווה, יש להמשיך ולשרת עוד על חשבון לימוד התורה בישיבה. למה לא? הרי זו מצווה! למה גדר המצווה נגמר ברגע שעברו שלוש שנים??
התשובה מתחלקת לשתיים:
החלק הראשון הוא מפני שכנגד המצווה של השירות בצבא, ישנן מצוות נוספות שמתנגשות בשירות. כמו לימוד תורה, הקמת משפחה, פרנסה, כיבוד הורים ועוד. ואמנם נקבע שמצוות השירות הצבאי דוחה את שאר המצוות באופן זמני, אבל מסתבר שזה רק עד גבול מסוים.
ומסתבר עוד שהציבור הדתי שמשמיע את טענת "זו מצווה" ברבים, נתן את ההכרעה בדבר גדרי המצווה למדינת ישראל, לא פחות ולא יותר. המדינה קבעה שמשרתים שלוש שנים, ולכן אחרי שלוש שנים, לא תישמע טענת "זו מצווה" ברבים.
החלק השני להסבר התופעה, הוא החלק האמיתי והמרכזי כמובן. אנחנו כל כך דבקים ברעיון השירות הצבאי בגלל אידיאולוגיה של בניין ושותפות לאומית. ולא בגלל שום סיבה אחרת.
לכן ציבור שבוחר לא להתגייס, מפריע לנו הרבה יותר מציבור אחר שבוחר לחלל שבת בפרהסיה. פשוט בגלל שערכי הציונות הדתית, לפחות בחלק מהקבוצה הזו, קיבעו את המרכיב הלאומי הרבה לפני המרכיב הדתי.
אז מה אנחנו רוצים מהחרדים?
אם נאמר שהשירות הוא מצווה, אז גם לימוד התורה הוא מצווה, ומי יקבע מה נדחה מפני מה? הקביעה הזו תלויה לחלוטין בהשקפה אידיאולוגית שלא קשורה בכלל להלכה. הוויכוח הוא אך ורק אידיאולוגי.
יאמרו החרדים, שכפי שמעולם לא הזדהו עם הערכים הלאומיים של הציונות הדתית, אלא להיפך, חיפשו דווקא להיפרד מהכלל החילוני, כדי שלא להיות מושפעים ממנו, אי אפשר לדרוש מהם לשנות אידיאולוגיה.
אין ספק שזו זכותם למחות. זכותם לחוש שאונסים אותם להתערב במדינה, בצורה שמעולם לא בחרו בה. ומה לנו כי נלין?
אלא, יאמרו מתנגדי המחאה, שאין להם כל טענות כלפי החרדים, אלא כלפי הרבנים במגזר שלנו, המפנים עורף לאידיאולוגיה של הציבור הדתי לאומי. אך גם כאן נשאל - מה אכפת לכם? וכי אותם רבנים המזדהים עם המחאה החרדית שולחים את בניהם ללמוד בישיבות חרדיות? מה רע בהזדהות? וכי אין צדק בטענת החרדים? ואם יש בה צדק, מדוע לא נאבק לצדם על זכותם ליחס הוגן לפי אמונתם?
האם גם במחאה חברתית המדברת נגד פינוי תושבים מביתם, במקום שבו קמו מבנים לא חוקיים, לא תזדהו עם תחושתם של המפונים? וזאת למרות שלא הייתם פועלים כמוהם מתחילה.
אז מה אתם רוצים מההזדהות עם עולם הישיבות של החרדים?
ואולי טענה אחרת נשמע. שהחרדים כבר אינם קבוצה מצומצמת, ולא ייתכן שהמדינה וצה"ל ימשיכו להתנהל ללא מעורבות חרדית, פשוט בגלל שהדבר כבר לא אפשרי טכנית. גם זו טענה, שאולי יש בה צדק, אבל השלכותיה הן איוולת. אם אכן כך הדבר, אזי באופן טבעי בלתי אפשרי שהקבוצה החרדית תישאר קבוצה מסוגרת, אלא בלית ברירה ובתהליכים טבעיים, בהכרח תחל התערבות חרדית בחלקים שונים בצבא ובמדינה.
כבר עכשיו נטען שהדבר מתעורר אט אט. אז למה לדחוף זאת בכוח, נגד התהליך שנקבע באופן טבעי ובקצב שכנראה אותו הוא צריך?
נמצא שהסיבה האמתית לאי ההסכמה עם המחאה החרדית היא רק אידיאולוגית. פשוט השקפת עולם אחרת. לא הלכה, לא תורה, סתם השקפה אחרת. אז למה כל האמוציות? ולמה רק רבנים מדברים, כאילו שזו סוגיה הלכתית??
וסייג אחד לסיום,
נכון, הלעז שיוצא מכלי התקשורת החרדיים כנגד הציבור הדתי לאומי ורבניו הוא מזעזע. בושה וחילול השם. אבל בגלל כמה עיתונאים גסי רוח נגיד שהציבור החרדי בכללו מחלל השם?
ומלבד זאת, האם נאמר שזו הסיבה לחוסר ההזדהות עמם? על מי אנחנו עובדים?